ביקורת ספרותית על התפנית - הולדת המודרניות מאת סטיבן גרינבלט
ספר טוב

---

"מאטומים אין נוצר דבר.
כל העצמים שבעולם יזהירו ביפי צורותיהם.
לולי הן הייתה הארץ אך תוהו ובוהו.
בראשית ברא אלוהים כל דבר כך שיהא עשוי ליצור דבר.
לא ייקרא דבר מה שדבר לא ייווצר ממנו.
ואתה, דמוקריטוס, דבר לא חידשת משפתחת באטומים.
אין האטומים מולידים דבר; לכן אין האטומים שום דבר."
(מתוך התפילה היומית באוניברסיטה הישועית של פיזה)

"התפנית" הוא זן נדיר - רב מכר שעמד בראש רשימת הניו יורק טיימס של רבי מכר לא דמיוניים, וספר שגרף המון פרסים אקדמאיים ולא אקדמאיים כאחד, בין השאר פרס פוליצר.

הספר הזה עוסק בעלילותיו של "על טבע היקום" (שקראתי וביקרתי כאן לפני מספר שבועות), האפוס הפרוטו מדעי האפיקוריאני פרי עטו של המשורר הרומי לוקרציוס, וההתגלות מחדש של היצירה אחרי מאות שנים של היעלמות, על ידי אדם מרתק, מזכיר אפיפיורי והומניסט מושבע, שגילה במנזר בגרמניה את אחד משלושת כתבי היד היחידים של הפואמה שנותרו.
משם הספר עוסק בהשפעה של "על טבע היקום" על הוגים שונים בתקופת הרנסאנס המאוחר וראשית המודרנה; הובס, מור, ג'פרסון, מונטיין, בן ג'ונסון, ג'ורדנו ברונו ועוד.

מבחינת הכתיבה, זו הקריאה הכי מענגת וקולחת שהייתה לי כבר הרבה זמן. פשוט כיף. היה לי שבוע מאוד עמוס בעבודה, ועדיין הצלחתי לקרוא את כל הספר הזה (בערך 300 עמודים) תוך השבוע הזה, וקצב הקריאה שלי הוא די איטי. זה ספר שכמאמר הקלישאה, היה לי קשה לפעמים להניח בצד.
כמו שכל מי שראה ביקורות שלי כאן יודע, אני אוהב מאוד את הציביליזציה היוונית העתיקה, ובאופן כללי פילוסופיה עתיקה, תרבויות קדומות וכו', אז לקרוא מאות עמודים על מי שהצילו את התרבויות הללו והספרים האהובים עליי מכיליון, ועל התשוקה העצומה שלהם ליצירות הללו ולציביליזציה ההיא, תשוקה גדולה אפילו מהתשוקה שלי.. זה פשוט מרגש ומאוד מדבר אליי.
זה היה תענוג לקרוא איך אנשים במאה ה15 הקדישו את כל חייהם להגות ואיסוף.
כמובן שגרינבלט גם כותב כאן על העת העתיקה עצמה, וזה בטח ובטח תענוג לקורא כמוני.

עוד משהו שמאוד אהבתי זה שהספר הזה גרם לי להבין משהו שחשבתי שהבנתי קודם, אבל אני רואה שלא הבנתי לגמרי; עד כמה שימור ספרים עד המצאת הדפוס היה פרויקט מטורף ולא מובן מאליו, ומה היו התהליכים שהובילו להיעלמות של יותר מ90% מהחומר הכתוב מיוון ורומא.
הרבה פעמים כשאני קורא ספרים, אני מסמן לעצמי קטעים מעניינים, ובסיום הקריאה אני יושב ומעתיק לי אותם.
עם "על טבע היקום" למשל, סימנתי לי יותר מאלף שורות, את רובן העתקתי, את חלקן צילמתי. זה לקח לי כמה שעות.
ועכשיו להבין דרך הספר הזה מה היו התנאים בהם כל "על טבע היקום" הועתק ושומר, שורה אחרי שורה, בידי דורות של אנשים.. נזירים שיושבים בספרייה דוממת לחלוטין ומעתיקים על עור חיה את היצירה הזו מילה במילה, והומניסטים שמקבלים עותק ומעתיקים בכתב יד חינני ואיטי את הכל מחדש.. זה מדהים.

גרינבלט יוצר כאן עלילה שהיא כמעט סיפור בלשי, עם קפיצות זמנים בין אלפי שנים, ומשלב המון הומור ביצירה. למשל, הוא מתאר אפיזודות מהחיים של פוג'ו ברצ'וליני, איש הרנסאנס שגילה מחדש את הפואמה, בהן הוא הלך מכות עם מזכיר אפיפיורי אחר בעקבות וויכוח שהיה להם על תרגום יצירות עתיקות, או מביא ציטוטים ממכתבים שלו, במשך 6 שנים(!) בהם הוא מתחנן בפני חבר שהוא נתן לו את העותק היחיד שהוא העתיק מ"על טבע היקום" מהמנזר, להחזיר לו את העותק כבר.

יש כאן גם הרבה אזכורים ליצירות מהתקופה, כמו חיבורים פילוסופיים שפוג'ו ברצ'וליני וחבר מרעיו כתבו, וכמובן שכל אזכור כזה נשמר אצלי והיצירות הללו נכנסו לרשימת הקריאה האינסופית שלי.

אבל הפיל שבחדר בנוגע לעבודה הזו הוא כזה: היא ספגה המון ביקורת מחוקרים אחרים.
עכשיו, אני אינני היסטוריון או חוקר ספרות, אז השנקל שלי בנוגע לביקורות הללו לא שווה הרבה, אבל ממה שקראתי מהן, נראה לי שהמקור של רובן הוא אי הבנה או סילוף מסוים של התזה של גרינבלט.
ביקורת מרכזית שקראתי היא שגרינבלט מציג את ימי הביניים בתור תקופה חשוכה ואלימה, כמיטב הקלישאות שרווחו במחקר של המאה ה19 ובתרבות הפופ של ההווה. ואני חייב להגיד שאני לא מרגיש שקיבלתי דיוקן כזה של ימה"ב בספר.
הוא מתאר פונדמנטליזם דתי ותופעות כמו הלקאה עצמית, ביקורת כלפי סקרנות והחשיבות של כאב באירופה של ימה"ב, אבל לצד זה הוא מציג את המורכבות של חברה שלא כולם בה עוקבים אחרי האידיאל הזה, את הגמישות של הכנסייה, ואת המרחב שבו היה עניין אמיתי בקרב הפקידות הבכירה האפיפיורית, ואפילו בקרב אפיפיורים בעצמם(!) במדע, במחקר ובהומניזם. למעשה, הספר הזה לדעתי נותן קרדיט די רציני לגורמים מסוימים בתוך הכנסייה בתור מקדמים של הרנסאנס.
ביקורת אחרת ודומה היא שגרינבלט מראה כאן את הנצרות בתור ה-סיבה לדעיכה חברתית כוללת, שהיציאה ממנה אל עבר פרה נוצרי טוב יותר, נעשתה בעקבות גילוי הכתבים הקדומים שהנצרות דחתה. באופן לא מפתיע, זו ביקורת שראיתי מגיעה בעיקר מנוצרים מאמינים.
צר לי להגיד, אבל הנצרות אכן לקחה את האנושות אחורה. אי אפשר ברצינות להשוות בין הישגי המחשבה של היוונים והרומאים הטרום נוצרים לבין מה שקרה מההתנצרות עד שחזרו לעיין בהוגים הטרום נוצריים.
בזמן שימי הביניים לא היו איזו תקופה של חשכה מוחלטת, והקתוליות לא הייתה בורות וטאליבן, הם גם לא היו הזוהר והפתיחות של רומא ואתונה.
אני חושב שכל אדם מערבי מודרני סביר, בבחירה בין לחיות בפריז או לונדון של המאה ה10 וה9 לבין אתונה של המאה ה5 לפנהס או רומא של המאה הראשונה לספירה, היה בוחר באופציות האחרונות.

אני חושב שהבעיה היא פחות הספר עצמו, ויותר העובדה שהוא כל כך פופולרי שהוא הגיע לקוראים די בורים, חסרי מידע והקשר על התקופה, שמסיקים מקריאה בו מסקנות פשטניות וחד משמעיות שאני לפחות לא מצאתי בקריאה בו, אבל אני כן, בחיפוש באינטרנט, ראיתי אנשים מסוימים שלקחו ממנו.
זה לא הטקסט כמו שזה דפוסי חשיבה וקריאה בעייתיים אצל אנשים, שרגילים לשחור ולבן, לטובים ורעים, ואז כשמגיע אליהם ספר מדעי יותר בלשון קולחת, לוקחים אותו לכיוון הבנה נוסח תרבות הפופ.
יחד עם זאת, אי אפשר להסיר לגמרי אחריות מגרינבלט על ההבנה הזו של רבים מהקוראים שלו, וכנראה היה נכון שהוא ידגיש את המורכבויות יותר בספר הזה, וחד משמעית היה נכון שהוא *לא* יקרא לספר הזה בכותרת המשנה "הולדת המודרניות", כי הוא מכסה כאן חלק קטן מאוד מהגורמים למודרנה.

ואכן, ביקורת יותר הגיונית שראיתי מופנית כלפי הספר היא שהוא יוצר מצג לא מדויק כאילו לוקרציוס הוא - הוא המניע העיקרי של המודרנה, כשיש בתמונה מכלול די נרחב של סיבות מאשר שיבת ההגות העתיקה (עם לוקרציוס כסמל לעוד מאות חיבורים).
זה נכון. הרנסאנס התחיל עוד הרבה לפני גילוי "על טבע היקום", ולמעשה ההשפעה של "על טבע היקום" הייתה מוגבלת די הרבה זמן אחרי הגילוי שלו. כפי שציינתי לעיל, העותק היחיד שהועתק מהמנזר, נשמר במשך יותר מ12 שנים (פוג'ו ביקש לראשונה את העותק 4 שנים אחרי שהוא נתן אותו לחברו) אצל אספן הומניסט אחד בלבד, וגם אחרי שנוצרו עוד העתקים לקחו כמעט 200 שנים עד שהוא תורגם מלטינית לשפות אירופאיות אחרות וכו'..
האם לוקרציוס הוא האב העיקרי של המהפכה המדעית? אני לא היסטוריון של המדע, אבל גם לאחר קריאת הספר הזה, קשה לי לקבל רושם שהוא היה ה-אירוע הקריטי בסיפור הזה. אין כאן "אקדחים מעשנים" שמראים שאנשים כמו ניוטון או גלילאו לא היו מגיעים למחקר שלהם אלמלא לוקרציוס, למרות שכן יש כאן הוכחה שהם הושפעו ממנו ישירות או בעקיפין.

יחד עם זאת, אי אפשר לזלזל בתפקיד של האפיקוראיות בעיצוב המודרנה, בעיקר מהבחינה בה האושר של האדם הוא המשמעות המרכזית של הקיום. אין למחשבה כזו מקור נוצרי, יהודי, מוסלמי, או אפילו מקור מובהק בהגות אפלטונית או סטואית. זה רעיון שלדעתי אפשר להכתיר כאפיקוראי בעיקרו, וזה אחד הרעיונות הכי חשובים בציביליזציה המערבית המודרנית.
לא סתם גרינבלט חותם את הספר עם ניתוח של ההשפעה של ההגות האפיקוראית על תומאס ג'פרסון, ומביא את המשפט האייקוני מתוך הכרזת העצמאות האמריקאית על "הזכות למרדף אחרי האושר". האם היינו מאמינים בזכות כזו ללא אפיקורוס?!? מסופקני.
ואני חייב להגיד שזה היה מדהים להבין את המשמעות מאחורי המשפט הזה, שקראתי כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא הבנתי לגמרי למה הוא נמצא שם, בין דברים כמו חירות ושוויון. אני לא אסתכל על המשפט הזה, או על הקונספט של הNAP, אותו הדבר יותר אחרי שקראתי את אפיקורוס, לוקרציוס, ואת הספר הזה.

אז, לסיכום, זו קריאה פשוט נהדרת מהפן הספרותי גרידא, והיא מכילה גם לא מעט נקודות למחשבה. האם החיבור הזה מדויק לחלוטין? אין לי מושג, אני לא בעל השכלה עצמאית בתחום, אבל מהביקורות שקראתי זה נראה שאין כאן איזה ספר בדיוני מוחלט, כפי שחלק מהמבקרים טוענים. אני מניח שהתשובה לגבי הדיוק היא איפשהו באמצע.
אה, והאם צריך לקרוא את "על טבע היקום" לפני הספר הזה? לדעתי זה מאוד יתרום להבנה שלכם את מה שהולך כאן, וגם יאפשר לכם נקודת מבט עצמאית, אבל לא חייב. גרינבלט מביא כאן סיכום די נהדר של המשמעויות והרעיונות של "על טבע היקום" עבור המודרניות.
אני הכי הייתי ממליץ לקרוא קטעים נבחרים מ"על טבע היקום", כי כפי שכתבתי בביקורת שלי עליו, רובו הוא תאוריות פרוטו מדעיות די חסרות ערך בפני עצמן עבור הקורא המודרני, אבל יש בו קטעים נפלאים ומרתקים.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על התפנית - הולדת המודרניות