"׳הצרה׳ היא שהחיים אינם מסודרים בתיבת נח שבה נכנסו החיות שתים־שתים זכר ונקבה. בחיים (במלחמות) יש בעיות שאין בצידם פתרונות" (עמ׳ 131).
בעקבות המאמר של אלוף בן ב"הארץ", חזרתי לרשימות הרמטכ"ל לשעבר משה דיין, מסיורו בקרב כוחות הצבא האמריקני בווייטנאם, שכונסו בספרו "יומן וייטנאם" (הוצאת דביר, 1977). בשנת 1966 נסע הח"כ משועמם משה דיין, ביוזמת "מעריב", לסקר את מלחמת וייטנאם. מפקדי הצבא האמריקני היו נלהבים לפגוש את רמטכ"ל צה"ל, עטור התהילה ממלחמת הבזק בסיני, אפשרו לו גישה בלתי אמצעית לכוחות בשדה ותיארו בפניו את הדילמות, השיקולים והקשיים שלהם.
דיין, במודעות עצמית גדולה, כתב כי "בית קברות של דיאגנוזות צבאיות ומדיניות – מלווה בהתמדה את בית הקברות של חללי הקרבות" (עמ׳ 7). כלומר, שגם את פרשנותו צריך לקחת בערבון מוגבל. ועדיין, התוצאה היא מסמך מרתק וצופה פני עתיד, על המערכה שניהלו האמריקנים בווייטנאם שלקחיה, כפי שעמד עליהם דיין, רלוונטיים גם למלחמות מאוחרות יותר ובהן מלחמת "חרבות ברזל".
תחילה טס לצרפת ופגש גנרל צרפתי בשם ניקו שאמר כי "לדעתו אין האמריקנים מנהלים את המלחמה כראוי: קבעו לעצמם מטרה לא נכונה והם מנסים להשיג אותה באמצעים לא נכונים" (עמ׳ 8). נבואה שהוכיחה את עצמה, שהשמיע מי שלחם שם אך שנים אחדות קודם לכן.
משם נסע דיין לאנגליה ופגש בגנרל ברנרד מונטגומרי. "נלחמתי חמישים שנה. עברתי על־פני כל הדרגות – ממפקד מחלקה עד למפקד צבא – ובכולם נלחמתי בשדה. אני יודע מה זה מלחמה" (עמ׳ 21), אמר הגנרל. דיין יצא מהפגישה עם שני לקחים על ניהול מלחמה. ראשית, הדגיש מונטגומרי, "יש לקבוע בבהירות ובדיקנות את מטרות המלחמה – מה רוצים להשיג ביעד הסופי" (עמ׳ 20). שנית, נוכח האירועים, ההזדמנויות והתפתחויות במלחמה יש "להסיק מסקנות ולהגשים אותן! בלי רתיעה והיסוס" (עמ׳ 20).
מונטגומרי סיפר כי שוחח עם ניקסון. "שאלתי אותו: מה אתם רוצים להשיג? לאיזה הסדר להגיע? ניקסון נאם ארוכות (עשרים רגע!) ובסופו של הנאום הייתי צריך לשאול שוב, היות ולא קיבלתי תשובה. אין להם תשובה" (עמ׳ 19).
התחנה הבאה במסע היתה וושינגטון. בפגישה בפנטגון עם קולונלים בצבא האמריקני "בלטה שביעות רצון עצמית" (עמ׳ 27). דיין שאל אותם אם במהלך המלחמה "לא חלו אצלם התפתחויות ושינויים בגישתם הטקטית. כלומר, אם בזמן הזה לא נוכחו לדעת כי שיטות מסוימות – טקטיות – שוב אינן מתאימות למלחמה זו ויש להחליפן או לשנותן?" (עמ׳ 27). להפתעתו, השיבו השניים בשלילה. לדבריהם, "התוצאות היו, לדבריהם, טובות הרבה יותר ממה שציפו. רציתי להגיב ולומר ׳הצבא האמריקני אינו טועה לעולם!׳ – אולם זכרתי שאני אורח" (עמ׳ 27).
בהמשך דיין פגש בגנרל מקסוול טיילור, שהתפרסם כמפקד הדיוויזיה המוטסת ה־101 במלחמת העולם השנייה והיה לימים יו"ר המטות המשולבים ושגריר בדרום וייטנאם. טיילור אמר לדיין כי להערכתו צבא היבשה האמריקני רושם הישגים במלחמה "לדעתו ׳הולך להם׳: גרמו יותר מ־8000 אבידות לאויב בשני החודשים האחרונים" (עמ׳ 33). דיין שאל "האם התגבורות המגיעות אינן ממלאות את מקום האבידות" (עמ׳ 33), והדבר מזכיר את האופן שבו ממלאת החמאס את שורותיה כעבור שנה וחצי מפרוץ מלחמת חרבות ברזל". לטיילור לא היתה תשובה.
בארוחת ערב עם שר ההגנה רוברט מקנאמארה שאל דיין על מועד סיום המלחמה. השר, נאמן לגישתו שההכרעה תושג באמצעות הריגת מקסימום כוחות אויב (ספירת גופות), השיב "שאבידות הצפוניים בדרום (אלף בשבוע) – יהיו גורם מכריע" (עמ׳ 40). דיין הטיל בכך ספק.
"במלחמות רגילות מידת ההתקדמות לקראת הנצחון בהירה – היא גאוגרפית־טריטוריאלית. צריך להגיע לברלין, לפאריס וכו׳, לכבוש את בירת האויב, להביא לידי כניעת ממשלתו ולחתום – עם השלטון החדש – על הסכם כניעה" (עמ׳ 40), כתב דיין. ואילו במלחמה זו, "מראש האמריקנים מודעים שלא יעברו את קו הרוחב ה־17, לא יפציצו אוכלוסיה אזרחית וכו׳; איך יגמר הענין? איך יגיעו עד להכרעה? מה אמת־המידה להתקדמות?" (עמ׳ 40).
מוושינגטון טס דיין לווייטנאם וביקר תחילה ביחידות הנחתים שהשלימו זמן קצר קודם לכן את מבצע "הייסטינגס" בשטח המפורז בין צפון ודרום וייטנאם. המבצע, כתב דיין, החל כשורה של היתקלויות עם יחידות סיור של צבא צפון וייטנאם. "בקרב הכבד ביותר נפגעו יותר משמונים מאנשי חיל הנחתים האמריקני (׳מרינס׳) וכ־500 (לפחות) מן הווייטקונג" (עמ׳ 50). יש לציין כי לאורך הספר, בלבל דיין בין יחידות צבא צפון וייטנאם לבין הווייטקונג וראה בהם מקשה אחת.
הוא עצמו, סיפר, שולב "בפלוגה של ליטנאנט צ׳ארלז קרולאק, מפלוגה ז׳ בגדוד השני של אוגדת הנחתים הראשונה. יצאתי אתם ברגל למטה הגדוד – מרחק כמה קילומטרים בלבד, אבל חלקו ירידה קשה, תלולה וחלקלקה. פעמיים רצנו במים — פעם בזרם חזק" (עמ׳ 60). שלוש שנים מאוחר יותר עוטר קרולאק בכוכב הכסף על גבורתו במבצע בשטח המפורז, במהלכו ספגה פלוגתו אש מרגמות כבדה ומדויקת. קרולאק (שנפצע מרסיסים) נע חשוף בשטח, וידא כל העת שאנשיו בעמדות מוגנות ואף הכווין באופן יעיל וקטלני מטוסי קרב שפגעו והשמידו את מרגמות האויב.
לימים היה קרולאק למפקד חיל הנחתים שפיתח את מושג "הרב"ט האסטרטגי", שבמעשיו, אף שהוא בתחתית הרמה הטקטית, במחסום או בעמדה, עלול לייצר אירוע שיטריד את הדרג האסטרטגי הבכיר. תפיסה נוספת שפיתח כונתה "מלחמת שלושת הבלוקים", לפיה כוחות ארה"ב עשויים לספק סיוע אזרחי בחלק אחד של עיר, לשמר רגיעה בשני, ולנהל לחימה אינטנסיבית נגד אויב נחוש בחלק השלישי של אותה עיר. חוויותיו מווייטנאם השפיעו עליו מאוד כשפיתח רעיונות אלו. אלו רעיונות שאינם רחוקים מאתגרי צה"ל כיום.
החלק המעניין, כתב, היה "היתקלויות פלוגת הסיור. מבצע הייסטינגס נגמר או גווע. אולם פלוגת הסיור (חטיבתית? גדודית?) פעלה בשטח, ויש לה היתקלויות יומיומיות רבות, ולרוב – בנפגעים רבים (5–2) לווייטקונג" (עמ׳ 61).
להערכת דיין "אין ספק שההליקופטרים לא רק הקלו על המלחמה אלא גם קבעו טקטיקה חדשה. המפקד האמריקני יכול עכשיו (בווייטנאם, במקום שאין לו כל התנגדות באויר) להראות מקום באצבעו על המפה, כל מקום, ולומר: אני רוצה להיות שם; והוא יונחת – על ציודו ואספקתו – במקום הרצוי לו" (עמ׳ 63).
מהנחתים עבר דיין לדיוויזיית הפרשים הראשונה (הקאוולאריה). "אתמול יצאתי סוף־סוף לפעולה עם גדוד של החטיבה השלישית. נלויתי לפלוגה ב׳ בנחיתתה הראשונית בשטח (רשמתי רשימות שוטפות.)" (עמ׳ 69). הפרוצדורה, כתב, היא כי "בתחילה מטח אוירי של 20 דקות: אחר־כך – ארטילרי; אחר־כך – הגדוד הארטילרי של החטיבה ; אחר־כך – חיפוי מקלעים 50 מ״מ של היחידה הנוחתת; ואז – הנחיתה" (עמ׳ 69). לאחר הנחיתה, סיפר, "יצאתי עם הסיירת החטיבתית לפטרול מארב. שהיתי אתם אתמול (לנו באחד הערוצים) והיום – יומיים ולילה" (עמ׳ 69). הוא מצא את החוויה מעניינת ומאלפת.
"אני איש חי"ר, ואם אינני על הקרקע אין לי את תחושת השטח. אני רוצה לדעת מה תחושת הווייטקונג כשמסביב יורים וכו׳. איך זה לנוע בג׳ונגל. האמריקנים עושים זאת בהליקופטרים, אולם הווייטקונג – ברגל" (עמ׳ 73). הסביר דיין למארחיו בצבא האמריקני. לכן, אמר, ביקש כל העת להצטרף לסיורי הכוחות. חיילי דיוויזיית הפרשים הראשונה הזכירו לדיין את גדודו, "גדוד 89 במלחמת העצמאות; אלא שלהם יש הציוד הבסיסי – המטוסים, הקשר, הנשק ויכולת לקבל –בשעת חירום – סיוע אוירי נמרץ; הם כמובן ׳על הגובה׳ – האמריקני" (עמ׳ 85).
מסיורים אלו למד שהטקטיקה האמריקנית מכשילה את האסטרטגיה. "הם רוצים דבר והיפוכו: ללכוד את הווייטקונג ולא להסתכן יותר מדי. כדי שלא להסתכן הם פועלים בריכוזים גדולים, בפרימטר מוגן בארטילריה מונחתת, ובהקדמת מהלומות אש. אולם כל אלה – בסדר הנחתתם מאפשרים לווייטקונג פשוט להסתלק" (עמ׳ 72). בפועל, קבע, "מה שהם עושים עכשיו, אמנם הוא נקרא ׳חפש והרוג׳ (‘Search and Kill’) אולם למעשה זאת התקפה שנעשית בפסיכולוגיה של הגנה, ־אשר נוטלת מן ההתקפה את יכולת ההפתעה ואת מהירות התנועה (כי היא מוגבלת לריכוזים גדולים)" (עמ׳ 72).
גם כאן יש בדברים הד לאופן שבו פעל צה"ל בעזה במלחמה הנוכחית, בוודאי לאחר שהסתיים החלק שבו הפעיל צה"ל תמרון משמעותי (בין שלהי אוקטובר 2023 לפברואר 2024) והחל שלב הפשיטות. בדרג הגדוד ולעתים החטיבה עוד בוצעו מהלכים מפתיעים ותחבולניים, אבל בכל דרג מעל אלו, בשם ביטחון כוחותינו ושיקול נוספים, פעלו באופן דומה לזה שתיאר דיין, והחסרונות בהתאם.
דיין הצטרף במשך כמה ימים לפעילות גדוד צנחנים, מחטיבה 502 שבדיוויזיה המוטסת ה־101, והתרשם מאוד ממפקדו, ליטנאנט־קולונל הנרי אמרסון. "הגדוד הזה עשה כנראה כמה מבצעים מוצלחים ואף מוצלחים מאוד. גם בזמן האחרון השמיד במארבים 10–20 מאנשי צבא הצפון בכל פעם. את המאבקים הם עושים בשעות הבוקר והערב 06.00–09.00 ו־17.00–21.00. בשעות אלו הווייטקונג יורדים ממקומות הסתר שלהם אל השבילים שבעמק, כדי לקחת מים או לנוע ממקום למקום; הם מניחים, כי עדיין האמריקנים אינם בשטח או שכבר חנו ללינת לילה" (עמ׳ 113).
הוא ציין כי "דבר זה אפשרי כמובן רק אם נמצאים ימים רצופים בשטח, בלי קשר רצוף עם ההליקופטרים, ואכן זו סגולתה המיוחדת של חטיבה 502 (או דיוויזיה 101) – שהיא עורכת פטרולים ומארבים נחים של ימים מספר (גם 7 ימים) בלי תגבורת ואספקה. היא מפצלת את יחידותיה ליחידות משנה קטנות: אפילו כיתה מוגברת ובהחלט – מחלקה. הדבר אינו מקובל ביחידות אחרות – המרינס או ה׳קאוואלריה׳" (עמ׳ 113).
המח"ט של אמרסון, בריגדיר־גנרל פירסון, הלין בפני דיין כי ישנה נטייה בקרב הפיקוד הבכיר לבכר פיקוד פרטני על פני פיקוד משימה. "באמצעי הקשר שיש כיום, וסטמורלנד יכול לדבר עם מפקד כל מחלקה ולתת לו הוראות. ׳ותאמין לי – הגנראלים הגבוהים עושים כן…׳" (עמ׳ 118). נשמע מוכר? ככל שמערכות הפיקוד והשליטה מתקדמות יותר, קשה יותר לפיקוד הצבאי הבכיר "לשחרר חבל" לדרגי השטח.
דיין קבע בצדק כי "הג׳ונגל הוא שלימד את גיאפ (מפקד כוחות וייטנאם הצפונית) את הטאקטיקה הנכונה לתנועה בו. הוא גם שמלמד אחרים – את אמרסון, את ׳הכוחות המיוחדים׳ ועוד – כי הדרך היחידה להתקדם בו היא בקבוצות קטנות ובשבילים נפרדים־מקבילים" (עמ׳ 120). הדברים תקפים גם לג׳ונגל הבטון שהינו השטח האורבני הצפוף ולא בכדי לאחר שלב התמרון במלחמת "חרבות ברזל", הוכח כי הפעולה התחבולנית והמפתיעה, בכוחות קטנים, בטקטיקה של מארבים (המכונים "אלמנות קש") תביא לפגיעה בפעילי החמאס שפועלים בכוחות קטנים.
לאחר שורה של מפגשים עם כוחות הצבא האמריקני קבע דיין כי "אם תוך שנה לא יגמרו את המלחמה, הרי עצם העובדה של החזקת מעמד (במצב מלחמה) מצד הווייטקונג – יהיה בה משום נצחון" (עמ׳ 100). הנה לכם מקורו של רעיון "נצחון באי־הפסד" שגיבשו בשעתו חמאס וחזבאללה.
לדבריו, "כחוט השני בדברי כל המפקדים האמריקנים כאן – שני קוים בולטים: האחד – ביטחון עצמי, גאוה, הרגשת עליונות (כלפי כל העולם הבטלני), אמונה בהצלחתם, בנשקם ובצדקת פעולתם; והשני – חוסר בהירות בשאלה איך יגיעו לנצחון ולסיום המלחמה כאן" (עמ׳ 103).
הפגישה עם מפקד כוחות הצבא האמריקני בווייטנאם, גנרל ויליאם וסטמורלנד, קצין תותחנים וצנחנים (רק בצבא האמריקני יכול קצין לרכוש שתי התמחויות כאלה ברמת מקצועיות גבוהה), מאלפת. רק דיין מסוגל לסכם את רשמיו ממנה בעיקר במה שאמר ולא במה ששמע.
וסטמורלנד אמר לו כי "צבא יכול לנצח גרילה אולם גרילה אינה יכולה לנצח צבא" (עמ׳ 136). דיין חלק עליו. האויב, הסביר לו, נהנה ממספר יתרונות. ראשית, "ג׳ונגל. שאפשר להסתתר בו" (עמ׳ 136). שנית, "בסיסי נסיגה: קאמבודיה, לאוס, צפון וייטנאם" (עמ׳ 136) וסיוע מרוסיה וסין. וכמובן, מעל לכל, ההבדל במטרות. "הגרילה כאן לא תוכל ׳לנצח׳ את הצבא. אולם מטרת האמריקנים מחייבת אותם להביא שלום – נורמליזציה של החיים; ואילו הגרילה יכולה להסתפק בהפגנת התנגדות, אי־השלמה והמשך סטטוס המלחמה" (עמ׳ 136). הדים למלחמה אחרת מישהו?
וסטמורלנד השיב לדיין כי במלחמה יש "לקחת סיכונים" (עמ׳ 137). צחוק הגורל הוא ששנתיים מאוחר יותר, במתקפת הטט המפתיעה, האויב אכן תקף באופן שבו שאף דיין שהצבא האמריקני יניח לו לתקוף –בריכוזי כוחות גדולים. וסטמורלנד וכוחותיו אכן עשו שמות באויב, שכן סוף סוף היו להם מטרות בשפע בשדה הקרב. אולם, הווייטנאמים מינפו את המתקפה למהלך תודעתי ונצחו היכן שבאמת היה חשוב בקרב על הציבור האמריקני.
דיין היה חד אבחנה, וניכר כי בעינו האחת ראה וניתח את המלחמה טוב ממארחיו (וחבל שלא ראה כה נכוחה באוקטובר 1973). ב־1966 האמריקנים "היו על הגל" בווייטנאם, ובסך התמונה היתה חיובית. דיין ידע טוב מכך. "האמריקנים כאן מנצחים בכל – חוץ מבמלחמה" (עמ׳ 111), סיכם את סיורו. יש מה לקחת מתובנותיו גם לאתגרי ההווה בזירות קרובות בהרבה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
