‏"מפקד טוב נבחן בשניים: אם הוא יודע לקבל את ההעדפות הנכונות, במה יעסוק ובמה לא, ואם הוא יודע לבחור את העוזרים הנכונים שיעשו את המלאכה במקומו" (עמ׳ 622).

הספר "משה דיין: התפתחותו של אסטרטג" (הוצאת מערכות ומודן, 2023) מאת פרופסור איתן שמיר (גילוי נאות, המנחה שלי לדוקטורט וחבר) הוא ביוגרפיה מרתקת על אחד מהבולטים במפקדי צה"ל ובמנהיגיה של מדינת ישראל. הפעילות הביטחונית של דיין החלה בטרם קום המדינה, והוא נמנה על אלו שעלו לחניתה במרס 1938. "כבר בערב, כשסיימו להכין את המקום, נפתחה עליהם התקפה עזה, שהייתה כנראה טבילת האש המשמעותית של דיין" (עמ׳ 56). כשהוקם הפלמ"ח קרא לו יצחק שדה לדגל. "למפקדי הפלוגות מונו אלו שנחשבו למפקדים נועזים ומבטיחים, בהם דיין ואלון" (עמ׳ 64).

ב־1942, בפלישה הבריטית ללבנון שבשליטת ממשלת וישי הוביל דיין, כמ"פ פלמ"ח, כוח סיור מקדים. מטרת הכוח הייתה למנוע מהכוח הצרפתי לפוצץ גשרים על נחל אסכנדרון. דיין ואנשיו נתקלו בהתנגדות מצד כוח צרפתי שהתבצר במשטרה מקומית. "הצרפתים זיהו את הכוח בעת התקדמותו, והתפתח קרב יריות. על־פי העדויות, דיין זרק רימון ממרחק של כ־25 מטרים, ושיתק את מכונת הירייה שהייתה על גג המבנה. אז הסתערו דיין ומרט וכבשו את המבנה" (עמ׳ 65). בהמשך הלחימה נפצע ואיבד את עינו. הפציעה, ויותר נכון הרטיה הפכה לסמלו המסחרי.

"כבר בגיל צעיר אחז דיין בנשק ולמד להילחם. הוא זכה למדריכים וחונכים מעולים שלימדו אותו טקטיקה ולוחמה זעירה, אבל בעיקר מהי מנהיגות. וינגייט ושדה היו הבולטים שבהם אבל לא רק הם" (עמ׳ 74). לאחר הפציעה הוא הוסט ממסלול הקידום המרכזי, אולם אז הציע לו מפקד חטיבה 8, אלוף יצחק שדה, הצעה שאי־אפשר לסרב לה. "שדה שהכיר את דיין והעריך אותו, הציע לו להקים בתוך החטיבה גדוד קומנדו שהתמחותו העיקרית היא פשיטות" (עמ׳ 77). דיין, שליווה את גופת מיקי מרקוס לקבורה בארה״ב פגש שם את אברהם באום, קצין חרמ״ש יהודי בצבא היבשה האמריקני שלחם במלחה"ע 2. מבאום למד "שעל המפקד להימצא בחזית המגע, לנוע ללא הרף, ללמוד את הדברים דרך עיניו שלו" (עמ׳ 91). כך יוכל, ציין, "לכוון את הפעולה" (עמ׳ 92).

הקרב הראשון של גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות היה על הכפר קולה. סגנו של דיין, פלץ, הכין את התכנית ותחילה נראה שדיין קיבל אותה, אך לאחר שפלץ הלך לישון ביטל אותה, ויתר על סיוע המרגמות וקבע שהעיקר "זה לנסוע על אש וגלגלים, כל הזמן לנוע" (עמ׳ 96). בהתאם לתפיסה זו "גדוד 89, ובראשו דיין, הסתער על הכפר קולה" (עמ׳ 97), אך בניגוד לתחזית של דיין הערבים לא ברחו וניטש קרב קשה. "דיין נזקק לפלץ, שצדק בהערכתו כי יידרשו מרגמות להרעשת ריכוך, וביקש ממנו להציב את המרמות ולהפעילן" (עמ׳ 97). מנגד, "במהלך הקרב הוא שינה את התכנית המקורית שלו, והורה לכבוש יעדים שלא היו בה – זאת כדי שניתן יהיה לכבוש את קולה מהאגף" (עמ׳ 97).

כשהסתמנה ההכרעה בקרב עזב ונסע לבן־גוריון. "גדולתו של דיין הייתה ביכולתו להודות בטעות, ולשנות את תוכנית הקרב במהלך הלחימה לפי המצב החדש בשטח" (עמ׳ 97). כמג"ד דיין היה חריג במלחמת העצמאות משום שהתעקש לפקד מלפנים. באלחוט, אמר, "אפשר לקבל ידיעות ולהעביר הודעות. ואולם להוליך את הגדוד לקרב אפשר רק בלחימה משותפת ולא בשלט רחוק" (עמ׳ 114).

כרמטכ"ל, "דיין כרך יחדיו את מדיניות התגמול ואת בניית כושר הלחימה. הוא סבר שהתגמול אינו רק אמצעי לשם הרתעה אלא משמש כלי להכנת הצבא ולחישולו לקראת מבחן הביטחון היסודי – שהוא המלחמה הכוללת נגד צבאות ערב" (עמ׳ 155). יותר מכל הטרידה אותו "התופעה של מפקדים היושבים בחבורת הפיקוד הקידמית מנהלים את הקרב בקשר – תופעה שעליה מתח ביקורת קשה במלחמת העצמאות. הוא סימן לעצמו שלוש מטרות: שיפור מוכנות החיילים להקרבה; שינוי תפקיד המפקד ומיקומו; וגישתו עקרונית של המטכ"ל לכל הנושא של ביצוע משימה" (עמ׳ 155). שמיר ציין כי "בשרון מצא דיין סוף סוף מפקד תוקפני ויוזם. שרון העיד על כך שנהג להתקשר לדיין לאחר פיגועים של מסתננים ולהציע תוכניות ורעיונות, שאותם הכין ותרגל מראש. בשנים 1956-1953 ביצעו הצנחנים כ־70 פעולות תגמול – כמעט כל המשימות הוצעו על־ידי הצנחנים עצמם וביוזמתם. דיין היה זה שיצר את האווירה הפתוחה והמעודדת לדרג השטח ליזום ולהציע" (עמ׳ 163).

בהרצאה למפקדים כרמטכ"ל הסביר דיין את ההגיון של פעולות התגמול. "לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ – מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו" (עמ׳ 165). בהספד לרועי רוטברג, באפריך 1956, ניסח הרמטכ"ל דיין בבהירות את מציאות חיינו כאן. "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית." (עמ׳ 168). בסופו של דבר, קבע, "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו" (עמ׳ 168). אך דיין גם הפך פעולות אלו לאסטרטגיה שתכליתה עיצוב מחדש של ההרתעה הישראלית מול מצרים. למעשה, ניתן לראות גם במלחמת סיני (שארכה כשבוע) פעולת תגמול כזו.

למעשה, טען המחבר (ולא בלי צדק), "במשך שנים רבות היה דיין הארכיטקט הראשי של מערכות הצבא בעוד שרון היה קבלן הביצוע – טקטיקן מעולה שידע לתרגם את כוונותיו של דיין לביצוע מעולה בשטח. ממפקד יחידת קומנדו קטנה עד מפקד אוגדה –להערכתי, לא היה בצה"ל מפקד שדה מומחה בטקטיקה צבאית כמו שרון" (עמ׳ 147). יתרה מכך, "דיין היה זקוק למפקד שדה וטקטיקה מבריק מסוגו של שרון כדי להוציא לפועל את תוכניותיו האסטרטגיות הנועזות, ושרון ‏היה זקוק לאסטרטג לא שגרתי מסוגו של דיין כדי שיכוון את כוחו מתפרץ במשימות רבות וקשות, יגביל אותו לעיתים ויספק לו מטריית הגנה מפני ביקורת במקרים שבהם יחצה קווים אדומים" (עמ׳ 162). כאמור, דיין דגל בפיקוד מוכוון משימה ולאחר מלחמת סיני אמר כי "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם – מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז" (עמ׳ 238).

כרמטכ"ל דיין עיצב למשעה מחדש את אתוס הפיקוד והלחימה של צה"ל את הסטנדרטים המקצועיים, הפיקודיים והמנהיגותיים שלו, בנה את הכוח (הן באמצעות בניין כוח מואץ והן באמצעות הצנחנים כקובעי רמת הביצוע הנדרשת וכמופת לצבא כולו) והפעיל אותו בהצלחה בפעולות התגמול בומלחמת סיני. הוא, במידה רבה, הרמטכ"ל בטוב בתולדות צה"ל.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים התמנה לשר הביטחון. "הדוכס מוולינגטון, שניצח בקרב ווטרלו ב־1815, העיר פעם: "נוכחותן של נפוליאון בשדה הקרב שוות ערך לארבעים אלף איש". השפעתי של דיין על המורל הלאומי, כפי שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי, הייתה כה עזה עד כי האפילה על מעשיו ותרומתו הממשיים בעת המלחמה״ (עמ׳ 311). למרות שהיה מי שטען שדיין היה בסך הכל טרמפיסט שלא תרם דבר לניצחון במלחמה, שמיר קבע בצדק כי "הנושא משמעותי ביותר שעליו ישפיע דיין היה הגדרת המטרות. הוא התמקד במטרה העיקרית – השמדת הצבא המצרי בסיני שהיה האיום הישיר הגדול ביותר על ישראל ובפתיחת המצרים. בכך יצר סדר עדיפויות ברור לצבא ולדרג מדיני" (עמ׳ 312). 

ב־21 במאי 1973, בשיחה עם פורום מטכ"ל אמר שר הביטחון, רא"ל (מיל׳) משה דיין כי להערכתו בהמשך השנה עולה הסבירות לפריצת מלחמה רב־זירתית עם מצרים וסוריה, שלהן יסייעו מדינות נוספות, בהן לוב ועיראק. "אנחנו הממשלה אומרים למטה הכללי: ג'נטלמנים בבקשה להתכונן למלחמה" (עמ׳ 445). קביעה זו של דיין שימשה לו לימים כסנגוריה, כאילו הוא ראה את המלחמה מבעוד מועד אך צה"ל לא נערך.כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, "דיין הבין בחושיו החדים את גודל האסון, אולי לפני כל אחד אחר סביבו. ואולם, ייתכן שדווקא הבנתו זו גרמה לו ולסביבתו נזק בימים הראשונים של המלחמה" (עמוד 418). באותם רגעים קשים ציפו ממנו פקודיו בצבא ובעם שייסוך בהם ביטחון ותקווה, אך הוא לא היה מסוגל לכך. אחד הגילויים המעניינים בספר שהוא שלטענת המחבר דיין אמנם התייחס ביום הרביעי למלחמה לסוגיית הבית השלישי, אך לא קבע שישראל עומדת בפני חורבן הבית השלישי כלל וכלל אלא ביקש להמחיש למפקד חיל האוויר שהבית השלישי (המדינה) על כתפיו ואף אמר לו "הבית השלישי בסכנה" (עמ׳ 490). בשום שלב לא התכוון דיין לומר שסופה של המדינה קרוב.

עם זאת, "דיין התאושש וחזר לעצמו לאחר הלם הימים הראשונים. הוא הפך לשחקן מרכזי, בעיקר לאחר שהלחימה בעצימות גבוהה הסתיימה - אז החל משא-ומתן קשה, ובמקביל הייתה מלחמת התשה שאותה ניווט היטב. למרות זאת, יוקרתו העומה נפגעה באופן אנוש - הציבור הישראלי, שזעם על מה שנתפס כזחיחות הדעת של ההנהגה לפני המלחמה ועל מספרן הרב של האבידות, לא סלח לו" (עמ׳ 419). שמיר הציג יפה את ההבדל בגישות בין שר הביטחון דיין לרמטכ"ל אלעזר בנושא גיוס המילואים, לאחר שהתקבלה הידיעה שלפיה המצרים עומדים לפתוח במלחמה באוקטובר 1973. "אלעזר, שהיה ממונה על הצבא, רצה לעשות את המקסימום מבחינה צבאית כדי לקדם את פני הרעה, גיוס מבחינתו יכול להרתיע את האויב, ואם האויב לא יירתע אז לפתוח את המלחמה בתנאים אופטימליים. לעומת זאת היה דיין חייב להביא בחשבון שיקולים מדיניים, חברתיים, כלכליים ואולי אף פוליטיים" (עמ׳ 461)

"בעקבות הלחץ בצפון החליט הרמטכ"ל בשעה 6:30 להפנות את אוגדה 146, בפיקודו של תא"ל משה (מוסה) פלד – שהייתה עתודת היבשה היחידה שעמדה לרשות המטכ"ל– לרמת־הגולן. ההחלטה הזאת התבררה כאחת ההחלטות הרות הגורל והמוצלחות ביותר של אלעזר במהלך המלחמה. אלעזר הקדים במעט את דיין, ששה באותה עת בפיקוד הצפון, ובשעה 6:45 ביקש מאלעזר להקצות את אוגדת העתודה בשל המצוקה שבה היה נתון פיקוד צפון. שני המצביאים הגיעו באופן עצמאי לאותה מסקנה. זו הייתה החלטה מכריעה מכיוון שבניגוד לחיל האוויר, שאותו ניתן להסיט מחזית לחזית תוך שעה־שעתיים, וההחלטה לשלוח את אוגדה 146 לצפון הייתה כמעט בלתי הפיכה" (עמ׳ 471).

בדיון ב־12 באוקטובר שבו הוחלט להמתין למתקפה הכוחות המצריים הקרבה, לארוב להם ולהשמידם בטרם צולחים נידונה סוגיית הפסקת־האש. "דיין הציע להודיע לקיסינג'ר שישראל לא תתנגד להפסקת־אש (כלומר, לא מבקשת אבל גם לא תתנגד). זה היה למעשה תכסיס: ההנחה הייתה שאם יתחיל דיון במועצת הביטחון בשעה שהמצרים עומדים לתקוף, היא תתנגד. דיין הסכים אפא לפרוצדורה ולא למהות. הפרוצדורה תיקח הרבה זמן שישחק לטובת ישראל. בנוסף, ישראל לא תיתפס ככזאת שמסרבת להפסקת־אש" (עמ׳ 497). אין בכך לומר שדיין חתר להפסיק את המלחמה ב־12 בחודש, אלא ביקש להפעיל, לצד מהלכים צבאיים, מהלכים מדיניים שיקנו לצבא זמן לשפר את מצבה של ישראל בחזית.

"לאחר הכישלון ב-8 באוקטובר, ולנוכח התפתחויות ב-12-9 באוקטובר, החלו אלעזר ומפקדים בכירים אחרים לדבר על השחיקה כעל הבעיה המרכזית. בעקבות זאת הרמטכ"ל אף העלה אפשרות שישראל תבקש הפסקת-אש בשל חוסר היכולת להביא להכרעה בשדה הקרב. בשלב זה התהפכו היוצרות, ודיין שהתאושש הוא שדרבן את אלעזר למצוא דרך שבה תהיה ידה של ישראל על העליונה, בעיקר באמצעות הפעלת לחץ מתמשך על סוריה" (עמ׳ 536).

שמיר ציטט את ההיסטוריון מייקל אורן שכתב כי מוחו של דיין "היה מסוגל להכיל הרבה יותר משתי דעות סותרות בעת ובעונה אחת" (עמ׳ 614). יתרה מכך, בהחלטות גורליות "הוא עבר מהתנגדות נמרצת וכד תמיכה ללא סייג בתוך שעות, פשוטו כמשמעו" (עמ׳ 614). ניכר כי בניגוד למנהיגים רבים, "‏דיין העדיף את אלה שהיה להם אומץ לאתגר אותו, ולא העריך את אלה שהסכימו עימו תמיד" (עמ׳ 621).

שמיר הוציא מתחת ידיו ספר מרתק וכתוב היטב שבו תפס יפה את דמותו של אחד הבולטים במפקדי צה"ל ובמעצבי מדיניות הביטחון הישראלית, על מורכבותה, חולשותיה, כשליה והישגיה הגדולים. למרות שהספר חקור למופת ושילב פרטים ואירועים רבים צרם לי, למשל, שאירוע שבו דיין היה מעורב ישירות כמו מבצע "אביב נעורים", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל והצנחנים על מפקדות מחבלים בביירות באפריל 1973, והוא שר הביטחון שאישר אותה, נעדר מהספר ואילו מעורבותו האזוטרית כאזרח במבצע אנטבה כלולה. גם כך ןגם כך מדובר בספר משובח ובתרומה של ממש למחקר ההיסטורי אודות דיין והאירועים שבהם היה מעורב. מומלץ בחום.

‏"מפקד טוב נבחן בשניים: אם הוא יודע לקבל את ההעדפות הנכונות, במה יעסוק ובמה לא, ואם הוא יודע לבחור את העוזרים הנכונים שיעשו את המלאכה במקומו" (עמ׳ 622).

הספר "משה דיין: התפתחותו של אסטרטג" (הוצאת מערכות ומודן, 2023) מאת פרופסור איתן שמיר (גילוי נאות, המנחה שלי לדוקטורט וחבר) הוא ביוגרפיה מרתקת על אחד מהבולטים במפקדי צה"ל ובמנהיגיה של מדינת ישראל. הפעילות הביטחונית של דיין החלה בטרם קום המדינה, והוא נמנה על אלו שעלו לחניתה במרס 1938. "כבר בערב, כשסיימו להכין את המקום, נפתחה עליהם התקפה עזה, שהייתה כנראה טבילת האש המשמעותית של דיין" (עמ׳ 56). כשהוקם הפלמ"ח קרא לו יצחק שדה לדגל. "למפקדי הפלוגות מונו אלו שנחשבו למפקדים נועזים ומבטיחים, בהם דיין ואלון" (עמ׳ 64).

ב־1942, בפלישה הבריטית ללבנון שבשליטת ממשלת וישי הוביל דיין, כמ"פ פלמ"ח, כוח סיור מקדים. מטרת הכוח הייתה למנוע מהכוח הצרפתי לפוצץ גשרים על נחל אסכנדרון. דיין ואנשיו נתקלו בהתנגדות מצד כוח צרפתי שהתבצר במשטרה מקומית. "הצרפתים זיהו את הכוח בעת התקדמותו, והתפתח קרב יריות. על־פי העדויות, דיין זרק רימון ממרחק של כ־25 מטרים, ושיתק את מכונת הירייה שהייתה על גג המבנה. אז הסתערו דיין ומרט וכבשו את המבנה" (עמ׳ 65). בהמשך הלחימה נפצע ואיבד את עינו. הפציעה, ויותר נכון הרטיה הפכה לסמלו המסחרי.

"כבר בגיל צעיר אחז דיין בנשק ולמד להילחם. הוא זכה למדריכים וחונכים מעולים שלימדו אותו טקטיקה ולוחמה זעירה, אבל בעיקר מהי מנהיגות. וינגייט ושדה היו הבולטים שבהם אבל לא רק הם" (עמ׳ 74). לאחר הפציעה הוא הוסט ממסלול הקידום המרכזי, אולם אז הציע לו מפקד חטיבה 8, אלוף יצחק שדה, הצעה שאי־אפשר לסרב לה. "שדה שהכיר את דיין והעריך אותו, הציע לו להקים בתוך החטיבה גדוד קומנדו שהתמחותו העיקרית היא פשיטות" (עמ׳ 77). דיין, שליווה את גופת מיקי מרקוס לקבורה בארה״ב פגש שם את אברהם באום, קצין חרמ״ש יהודי בצבא היבשה האמריקני שלחם במלחה"ע 2. מבאום למד "שעל המפקד להימצא בחזית המגע, לנוע ללא הרף, ללמוד את הדברים דרך עיניו שלו" (עמ׳ 91). כך יוכל, ציין, "לכוון את הפעולה" (עמ׳ 92).

הקרב הראשון של גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות היה על הכפר קולה. סגנו של דיין, פלץ, הכין את התכנית ותחילה נראה שדיין קיבל אותה, אך לאחר שפלץ הלך לישון ביטל אותה, ויתר על סיוע המרגמות וקבע שהעיקר "זה לנסוע על אש וגלגלים, כל הזמן לנוע" (עמ׳ 96). בהתאם לתפיסה זו "גדוד 89, ובראשו דיין, הסתער על הכפר קולה" (עמ׳ 97), אך בניגוד לתחזית של דיין הערבים לא ברחו וניטש קרב קשה. "דיין נזקק לפלץ, שצדק בהערכתו כי יידרשו מרגמות להרעשת ריכוך, וביקש ממנו להציב את המרמות ולהפעילן" (עמ׳ 97). מנגד, "במהלך הקרב הוא שינה את התכנית המקורית שלו, והורה לכבוש יעדים שלא היו בה – זאת כדי שניתן יהיה לכבוש את קולה מהאגף" (עמ׳ 97).

כשהסתמנה ההכרעה בקרב עזב ונסע לבן־גוריון. "גדולתו של דיין הייתה ביכולתו להודות בטעות, ולשנות את תוכנית הקרב במהלך הלחימה לפי המצב החדש בשטח" (עמ׳ 97). כמג"ד דיין היה חריג במלחמת העצמאות משום שהתעקש לפקד מלפנים. באלחוט, אמר, "אפשר לקבל ידיעות ולהעביר הודעות. ואולם להוליך את הגדוד לקרב אפשר רק בלחימה משותפת ולא בשלט רחוק" (עמ׳ 114).

כרמטכ"ל, "דיין כרך יחדיו את מדיניות התגמול ואת בניית כושר הלחימה. הוא סבר שהתגמול אינו רק אמצעי לשם הרתעה אלא משמש כלי להכנת הצבא ולחישולו לקראת מבחן הביטחון היסודי – שהוא המלחמה הכוללת נגד צבאות ערב" (עמ׳ 155). יותר מכל הטרידה אותו "התופעה של מפקדים היושבים בחבורת הפיקוד הקידמית מנהלים את הקרב בקשר – תופעה שעליה מתח ביקורת קשה במלחמת העצמאות. הוא סימן לעצמו שלוש מטרות: שיפור מוכנות החיילים להקרבה; שינוי תפקיד המפקד ומיקומו; וגישתו עקרונית של המטכ"ל לכל הנושא של ביצוע משימה" (עמ׳ 155). שמיר ציין כי "בשרון מצא דיין סוף סוף מפקד תוקפני ויוזם. שרון העיד על כך שנהג להתקשר לדיין לאחר פיגועים של מסתננים ולהציע תוכניות ורעיונות, שאותם הכין ותרגל מראש. בשנים 1956-1953 ביצעו הצנחנים כ־70 פעולות תגמול – כמעט כל המשימות הוצעו על־ידי הצנחנים עצמם וביוזמתם. דיין היה זה שיצר את האווירה הפתוחה והמעודדת לדרג השטח ליזום ולהציע" (עמ׳ 163).

בהרצאה למפקדים כרמטכ"ל הסביר דיין את ההגיון של פעולות התגמול. "לא היה בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ – מעקירה. לא היה בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן. אך היה בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו" (עמ׳ 165). בהספד לרועי רוטברג, באפריך 1956, ניסח הרמטכ"ל דיין בבהירות את מציאות חיינו כאן. "דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית." (עמ׳ 168). בסופו של דבר, קבע, "זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו" (עמ׳ 168). אך דיין גם הפך פעולות אלו לאסטרטגיה שתכליתה עיצוב מחדש של ההרתעה הישראלית מול מצרים. למעשה, ניתן לראות גם במלחמת סיני (שארכה כשבוע) פעולת תגמול כזו.

למעשה, טען המחבר (ולא בלי צדק), "במשך שנים רבות היה דיין הארכיטקט הראשי של מערכות הצבא בעוד שרון היה קבלן הביצוע – טקטיקן מעולה שידע לתרגם את כוונותיו של דיין לביצוע מעולה בשטח. ממפקד יחידת קומנדו קטנה עד מפקד אוגדה –להערכתי, לא היה בצה"ל מפקד שדה מומחה בטקטיקה צבאית כמו שרון" (עמ׳ 147). יתרה מכך, "דיין היה זקוק למפקד שדה וטקטיקה מבריק מסוגו של שרון כדי להוציא לפועל את תוכניותיו האסטרטגיות הנועזות, ושרון ‏היה זקוק לאסטרטג לא שגרתי מסוגו של דיין כדי שיכוון את כוחו מתפרץ במשימות רבות וקשות, יגביל אותו לעיתים ויספק לו מטריית הגנה מפני ביקורת במקרים שבהם יחצה קווים אדומים" (עמ׳ 162). כאמור, דיין דגל בפיקוד מוכוון משימה ולאחר מלחמת סיני אמר כי "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלמם – מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז" (עמ׳ 238).

כרמטכ"ל דיין עיצב למשעה מחדש את אתוס הפיקוד והלחימה של צה"ל את הסטנדרטים המקצועיים, הפיקודיים והמנהיגותיים שלו, בנה את הכוח (הן באמצעות בניין כוח מואץ והן באמצעות הצנחנים כקובעי רמת הביצוע הנדרשת וכמופת לצבא כולו) והפעיל אותו בהצלחה בפעולות התגמול בומלחמת סיני. הוא, במידה רבה, הרמטכ"ל בטוב בתולדות צה"ל.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים התמנה לשר הביטחון. "הדוכס מוולינגטון, שניצח בקרב ווטרלו ב־1815, העיר פעם: "נוכחותן של נפוליאון בשדה הקרב שוות ערך לארבעים אלף איש". השפעתי של דיין על המורל הלאומי, כפי שנצרבה בזיכרון הקולקטיבי, הייתה כה עזה עד כי האפילה על מעשיו ותרומתו הממשיים בעת המלחמה״ (עמ׳ 311). למרות שהיה מי שטען שדיין היה בסך הכל טרמפיסט שלא תרם דבר לניצחון במלחמה, שמיר קבע בצדק כי "הנושא משמעותי ביותר שעליו ישפיע דיין היה הגדרת המטרות. הוא התמקד במטרה העיקרית – השמדת הצבא המצרי בסיני שהיה האיום הישיר הגדול ביותר על ישראל ובפתיחת המצרים. בכך יצר סדר עדיפויות ברור לצבא ולדרג מדיני" (עמ׳ 312). 

ב־21 במאי 1973, בשיחה עם פורום מטכ"ל אמר שר הביטחון, רא"ל (מיל׳) משה דיין כי להערכתו בהמשך השנה עולה הסבירות לפריצת מלחמה רב־זירתית עם מצרים וסוריה, שלהן יסייעו מדינות נוספות, בהן לוב ועיראק. "אנחנו הממשלה אומרים למטה הכללי: ג'נטלמנים בבקשה להתכונן למלחמה" (עמ׳ 445). קביעה זו של דיין שימשה לו לימים כסנגוריה, כאילו הוא ראה את המלחמה מבעוד מועד אך צה"ל לא נערך.כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, "דיין הבין בחושיו החדים את גודל האסון, אולי לפני כל אחד אחר סביבו. ואולם, ייתכן שדווקא הבנתו זו גרמה לו ולסביבתו נזק בימים הראשונים של המלחמה" (עמוד 418). באותם רגעים קשים ציפו ממנו פקודיו בצבא ובעם שייסוך בהם ביטחון ותקווה, אך הוא לא היה מסוגל לכך. אחד הגילויים המעניינים בספר שהוא שלטענת המחבר דיין אמנם התייחס ביום הרביעי למלחמה לסוגיית הבית השלישי, אך לא קבע שישראל עומדת בפני חורבן הבית השלישי כלל וכלל אלא ביקש להמחיש למפקד חיל האוויר שהבית השלישי (המדינה) על כתפיו ואף אמר לו "הבית השלישי בסכנה" (עמ׳ 490). בשום שלב לא התכוון דיין לומר שסופה של המדינה קרוב.

עם זאת, "דיין התאושש וחזר לעצמו לאחר הלם הימים הראשונים. הוא הפך לשחקן מרכזי, בעיקר לאחר שהלחימה בעצימות גבוהה הסתיימה - אז החל משא-ומתן קשה, ובמקביל הייתה מלחמת התשה שאותה ניווט היטב. למרות זאת, יוקרתו העומה נפגעה באופן אנוש - הציבור הישראלי, שזעם על מה שנתפס כזחיחות הדעת של ההנהגה לפני המלחמה ועל מספרן הרב של האבידות, לא סלח לו" (עמ׳ 419). שמיר הציג יפה את ההבדל בגישות בין שר הביטחון דיין לרמטכ"ל אלעזר בנושא גיוס המילואים, לאחר שהתקבלה הידיעה שלפיה המצרים עומדים לפתוח במלחמה באוקטובר 1973. "אלעזר, שהיה ממונה על הצבא, רצה לעשות את המקסימום מבחינה צבאית כדי לקדם את פני הרעה, גיוס מבחינתו יכול להרתיע את האויב, ואם האויב לא יירתע אז לפתוח את המלחמה בתנאים אופטימליים. לעומת זאת היה דיין חייב להביא בחשבון שיקולים מדיניים, חברתיים, כלכליים ואולי אף פוליטיים" (עמ׳ 461)

"בעקבות הלחץ בצפון החליט הרמטכ"ל בשעה 6:30 להפנות את אוגדה 146, בפיקודו של תא"ל משה (מוסה) פלד – שהייתה עתודת היבשה היחידה שעמדה לרשות המטכ"ל– לרמת־הגולן. ההחלטה הזאת התבררה כאחת ההחלטות הרות הגורל והמוצלחות ביותר של אלעזר במהלך המלחמה. אלעזר הקדים במעט את דיין, ששה באותה עת בפיקוד הצפון, ובשעה 6:45 ביקש מאלעזר להקצות את אוגדת העתודה בשל המצוקה שבה היה נתון פיקוד צפון. שני המצביאים הגיעו באופן עצמאי לאותה מסקנה. זו הייתה החלטה מכריעה מכיוון שבניגוד לחיל האוויר, שאותו ניתן להסיט מחזית לחזית תוך שעה־שעתיים, וההחלטה לשלוח את אוגדה 146 לצפון הייתה כמעט בלתי הפיכה" (עמ׳ 471).

בדיון ב־12 באוקטובר שבו הוחלט להמתין למתקפה הכוחות המצריים הקרבה, לארוב להם ולהשמידם בטרם צולחים נידונה סוגיית הפסקת־האש. "דיין הציע להודיע לקיסינג'ר שישראל לא תתנגד להפסקת־אש (כלומר, לא מבקשת אבל גם לא תתנגד). זה היה למעשה תכסיס: ההנחה הייתה שאם יתחיל דיון במועצת הביטחון בשעה שהמצרים עומדים לתקוף, היא תתנגד. דיין הסכים אפא לפרוצדורה ולא למהות. הפרוצדורה תיקח הרבה זמן שישחק לטובת ישראל. בנוסף, ישראל לא תיתפס ככזאת שמסרבת להפסקת־אש" (עמ׳ 497). אין בכך לומר שדיין חתר להפסיק את המלחמה ב־12 בחודש, אלא ביקש להפעיל, לצד מהלכים צבאיים, מהלכים מדיניים שיקנו לצבא זמן לשפר את מצבה של ישראל בחזית.

"לאחר הכישלון ב-8 באוקטובר, ולנוכח התפתחויות ב-12-9 באוקטובר, החלו אלעזר ומפקדים בכירים אחרים לדבר על השחיקה כעל הבעיה המרכזית. בעקבות זאת הרמטכ"ל אף העלה אפשרות שישראל תבקש הפסקת-אש בשל חוסר היכולת להביא להכרעה בשדה הקרב. בשלב זה התהפכו היוצרות, ודיין שהתאושש הוא שדרבן את אלעזר למצוא דרך שבה תהיה ידה של ישראל על העליונה, בעיקר באמצעות הפעלת לחץ מתמשך על סוריה" (עמ׳ 536).

שמיר ציטט את ההיסטוריון מייקל אורן שכתב כי מוחו של דיין "היה מסוגל להכיל הרבה יותר משתי דעות סותרות בעת ובעונה אחת" (עמ׳ 614). יתרה מכך, בהחלטות גורליות "הוא עבר מהתנגדות נמרצת וכד תמיכה ללא סייג בתוך שעות, פשוטו כמשמעו" (עמ׳ 614). ניכר כי בניגוד למנהיגים רבים, "‏דיין העדיף את אלה שהיה להם אומץ לאתגר אותו, ולא העריך את אלה שהסכימו עימו תמיד" (עמ׳ 621).

שמיר הוציא מתחת ידיו ספר מרתק וכתוב היטב שבו תפס יפה את דמותו של אחד הבולטים במפקדי צה"ל ובמעצבי מדיניות הביטחון הישראלית, על מורכבותה, חולשותיה, כשליה והישגיה הגדולים. למרות שהספר חקור למופת ושילב פרטים ואירועים רבים צרם לי, למשל, שאירוע שבו דיין היה מעורב ישירות כמו מבצע "אביב נעורים", פשיטת כוחות סיירת מטכ"ל והצנחנים על מפקדות מחבלים בביירות באפריל 1973, והוא שר הביטחון שאישר אותה, נעדר מהספר ואילו מעורבותו האזוטרית כאזרח במבצע אנטבה כלולה. גם כך ןגם כך מדובר בספר משובח ובתרומה של ממש למחקר ההיסטורי אודות דיין והאירועים שבהם היה מעורב. מומלץ בחום.