"יש מקום לשוב ולהדגיש, כי העיסוק המודיעיני הוא בעל פוטנציאל לכישלון בשני ממדים: בניסיון לחזות את העתיד ובמאמצים לתאר את המצב הקיים" (עמוד 141).
הספר "מודיעין – הלכה למעשה" מאת אלוף (מיל') יעקב עמידרור (הוצאת משרד הבטחון,2011), הוא ניסיון לבאר מהם התחומים בהם עוסק המודיעין וכיצד נכון להתייחס להערכות מומחי המודיעין בתהליך קבלת ההחלטות של קברניטי המדינה והצבא.
עמידרור התגייס לצה"ל ב־1966 והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 202, לחם במלחמת ששת הימים ולאחר קורס קציני חי"ר שירת כמדריך בבה"ד 4. אז, עבר למודיעין כעוזר קצין המודיעין (קמ"ן) בחטיבת הבקעה. שם, בבקעה, החל בשירות ארוך במודיעין. בין היתר שימש כקמ"ן באוגדה 162 במלחמת יום הכיפורים, כקמ"ן פיקוד צפון (בימי האלוף יוסי פלד כמפקד הפיקוד), כרח"ט מחקר וכמזכיר הצבאי לשר הביטחון. את שירותו הצבאי סיים כמפקד המכללות הצבאיות. לאחר מכן שירת כראש המטה לביטחון לאומי של ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הספרון שכתב, 145 עמודים מקצה לקצה, סקר את תחומי העשייה המודיעינית – משלב האיסוף, על כל מכלוליו ומרכיביו, עבור בשלב ההערכה והמחקר, דרך השימוש בטכנולוגיות מתקדמות, המבצעים מיוחדים, הלחימה בטרור וכלה בסיוע לדרג הצבאי ולקברניטים בקבלת החלטותיהם. שירותו המגוון של המחבר, הן ביחידות שדה והן במטה, הפך אותו למתאים מאין כמוהו לתאר את מגוון תחומי עבודת המודיעין.
בשנת 1969, סיפר, שירת כעוזר הקמ"ן של חטיבת הבקעה ואסף מודיעין למבצע חדירה של כוח לירדן. למרות שצפה על מרחב הפעולה במשך שלושה ימים והעריך שהוא נקי מנוכחות אויב, הרי שלאחר חציית הירדן הכוח עלה על מוקש, אחד החיילים נפצע קשה והכוח כולו נסוג לשטח ישראל מבלי שהתגלה.
"לא מצאתי מרגוע לנפשי. ראיתי את עצמי אשם בכישלון, באובדן רגלו של החייל; דווקא אני, שהייתי לוחם בצנחנים, שראיתי את חברי נפצעים במלחמת ששת הימים לאחר שנכנסנו לשדה מוקשים, שלחתי את החיילים לתוך שדה מוקשים – אימת החייל הרגלי" (עמוד 136). האירוע טלטל אותו והלקח שהפיק ממנו היה "לקח לכל החיים: לא להאמין לשום דבר, אפילו לא למראה עיני, ותמיד לבדוק שוב, להצליב מידע, לאמת, לאושש ולהפריך. מאז אותו יום, שום דבר אינו נחשב בעיני כעובדה שאין עליה עוררין" (עמוד 137).
כששירת כקמ"ן של מפקד בכיר לאחר מלחמת יום הכיפורים, הסביר למטה העוצבה כי התכנית שגיבשו להבקעת מרחב מבוצר של האויב תאפשר לו לרכז אש ארטילרית (שהייתה עדיפה על זו של צה"ל) על כוחותינו בעת שיעברו במעבר הכרחי. זו, אמר, "בדיוק דרך הפעולה שהאויב מצפה שתינקט על ידי כוחותינו, ובגין כך הוא הכין את המערך המבוצר בצורה זאת ולא אחרת" (עמוד 93). מפקד העוצבה, שהיה ככל הנראה "מאוהב" בתכנית שגיבש, דחה את טענת עמידרור בקוצר רוח והסביר לו מדוע הוא טועה.
"מאחר והיה בידי מידע טוב למדי על תפישת האויב את תפקיד הארטילריה במלחמה בגזרה זו, יכולתי בסופו של דבר, לשכנע אותו שעליו להשיב לאתגר שהצבתי בפניו, בשם האויב. ואכן, הוא החליט, כמענה לדרך הפעולה שהוצגה לו, לפרוץ בשני מאמצים, ולו רק כדי לפצל את אש האויב" (עמוד 93). ייצוג האויב בעת גיבוש התכנית המבצעית, הוא אכן חלק מתפקיד קצין המודיעין. אבל קצין מודיעין טוב יידע להציע גם פתרונות מבצעיים ולהצביע על חולשות המערכת היריבה ולא רק על חוזקותיה.
לעתים ישנו אתגר מבצעי, כתב, שמחייב הן כוחות מארגוני מודיעין, שלהם יכולות לא צבאיות בעליל, והן כוחות צבא סדורים, בין שמיוחדים ובין שרגילים למדי. "הדרך הנכונה לפעול במצבים כאלה היא לשלב את היכולות הקיימות בצבא עם היכולות המיוחדות של המודיעין. כך, למשל, בשנת 1973, פעל כוח של צה"ל לחיסולם של מנהיגי טרור שהתגוררו בביירות ופעלו ממנה. הכוח שפעל שם היה כוח צבאי מיוחד, שכל מאפייניו, כולל אימוניו ומערכת השליטה והפיקוד שלו, היו צבאיים, אך היה ברור שעליו להיעזר ביכולות שאינן צבאיות" (עמוד 108).
הפשיטה, מבצע "אביב נעורים", עליו פיקד קצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר), תא"ל עמנואל שקד, יוצא הפלמ"ח ומג"ד צנחנים בעברו. על כוח סיירת מטכ"ל, בפיקוד סא"ל אהוד ברק (לימים רמטכ"ל, ראש ממשלה ושר ביטחון), הוטל לפשוט על דירותיהם של שלושה מבכירי פת"ח ולהרוג אותם. במקביל, הוטל על כוח צנחנים שבפיקוד סא"ל אמנון ליפקין־שחק (לימים הרמטכ"ל), להרוס את מפקדת החזית העממית. על כוח משייטת 13 בפיקוד סא"ל שאול זיו הוטל, לצד האחריות להשטת שאר הכוחות הפושטים, לפשוט על בית מלאכה לייצור רקטות RPG ומוקשים ימיים בעבור הפת"ח ועל מבנה ששימש כמטה כוח הפת"ח רצועת עזה. כוח בפיקוד סגן הקצח"ר, אל"ם שמואל פרסבורגר, נדרש לפשוט על בית מלאכה לייצור אמצעי לחימה של הפת"ח בצפון מזרח העיר ביירות. על כוח צנחנים נוסף, בפיקוד סגן מפקד החטיבה, סא"ל עמוס ירון, הוטל לפשוט על סדנא לתיקון כלי נשק ותחמושת מצפון לצידון.
ניכר כי בספרו התייחס עמידרור רק לכוחות בפיקוד ברק וליפקין־שחק, שלאחר שנחתו מן הים הוסעו ברכבים אזרחיים, נהוגים בידי לוחמי מוסד, ליעדיהם. בפשיטה הרגו כוחות סיירת מטכ"ל, בפיקוד ברק את שלושת בכירי פת"ח. כוח הצנחנים שתקף את מפקדת החזית העממית התגלה וספג נפגעים (בהם שני הרוגים), אך ליפקין־שחק, ששמר על קור־רוחו, החליט להמשיך במשימה נוכח התנאים הכמעט בלתי־אפשריים שנוצרו. במקביל לפינוי הפצועים וההרוגים, הכין הכוח את בניין המפקדה לפיצוץ ונסוג תחת אש. הבניין נהרס וכתוצאה מכך נהרגו עשרות מחבלים. לבניין המגורים הסמוך לא נגרם נזק.
"את כלי הרכב האזרחיים שכרו בביירות אנשי המוסד, שניצלו את היכולות שבנו במשך שנים כדי להיטמע בשטח. הכוח המשולב הגיע ליעדים בכלי רכב אזרחיים תמימים, לבוש בבגדים אזרחיים כדי שלא להיחשף טרם זמן, אך פעל ככוח צבאי לכל דבר. גם הנסיגה, לאחר היתקלות באויב ופגיעה בחלק מהכוח המבצע, התבצעה באמצעים שסיפק המוסד, עד שהכוח הגיע לשפת הים וחבר עם ספינות חיל הים שהמתינו בקרבת החוף" (עמוד 108).
בישראל יש מסורת ארוכת שנים של שילוב שכזה, שבא לידי ביטוי בצורה מובהקת, בין היתר, באנתיפאדה השנייה ובמלחמת "חרבות ברזל". הסיבה לכך נובעת מן העובדה שאל מול צבאות טרור וארגוני טרור המודיעין הוא כלי חיוני שכן אויבים אלה נעדרים מרכז כובד בולט (עיקר כוחם בפעיליהם ולכן המידע על מיקומם חיוני למשימה). בצבאות אחרים, ציין, התחזקה מגמת שילוב זו לאחר הפיגוע בבנייני התאומים בשנת 2001 והמלחמה העולמית בטרור. בליבם של מבצעים מודיעיניים, קבע עמידרור, יעמדו תמיד מידע מדויק, "לוחם אמיץ ותוכנית יצירתית – שלוש אבני הבניין הקבועות של המבצעים המודיעיניים" (עמוד 112).
לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש המחבר כקמ"ן חטיבת שריון. יום אחד הגיע לביקור ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, שעמד להתפטר עקב כשלי המודיעין במלחמה. האם זה נכון, שאל זעירא את עמידרור, "שחשבת לפני המלחמה שהיא עומדת לפרוץ ודאגת לעצמך לתפקיד באוגדה 162?" (עמוד 137).עמידרור השיב בחיוב ואז שאל אותו זעירא שאלה קשה בהרבה, שעליה לא הצליח להשיב: "למה לא באת ואמרת לי את הערכתך?" (עמוד 137).
הלקח, כתב, הוא שאסור למפקדים, בוודאי במערכות המודיעין, לייצר מציאות שבה לא יכולים הכפופים להם לבוא ולהגיד להם את שהם חושבים. "כל קמ"ן חייב לעשות מאמצים עליונים וללא הרף כדי לדעת יותר, וכל קמ"ן חייב להיות אמיץ דיו כדי לומר את אשר הוא חושב" (עמוד 138). זה נכון וראוי שדיברות אלה יעמדו לעיני כל קצין מודיעין, בכל רמה. אך חשוב לזכור לא רק את ההבדל בין ידיעה להערכה (ושתמיד יהיה למלחמה ממד של אי־ודאות, כמאמר קלאוזוביץ, ולכן אף פעם לא נדע הכל), אלא גם את העובדה שהכי קל להאדיר את האויב והאתגר הוא לנתח אותו נכון, על חוזקותיו וחולשותיו גם יחד.
הספר שכתב עמידרור הוא מעט שמחזיק את המרובה, כתוב היטב ומרתק לקריאה, בוודאי נוכח המלחמה הנוכחית (על כשלי המודיעין, ההערכה והניתוח שבה). ניכר כי בטרם פרצה המלחמה, כשלה שוב קהיליית המודיעין בחיזוי העתיד(כמו ב־1973) וצה"ל כולו כשל בתיאור המצב הקיים לאשורו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
