ביקורת ספרותית על גלות ומלכות מאת אלבר קאמי
ספר טוב

---

קאמי.. שם עם מטען תרבותי גדול. ההיסטוריה שלי עם קאמי היא די קצרה: כשהייתי בכיתה י' או יא קראתי את "הזר" בנסיעת אוטובוס אחת. חיבבתי אבל אי אפשר להגיד שזה ספר שנצרב בתודעתי.
נחשפתי לפילוסופיית האבסורדיזם שלו פה ושם מאנשים באינטרנט, אבל אני מוצא אותה מאוד מדכאת וקשה לעיכול. נראה לי שקאמי הוא בין בני האדם הבודדים שמוצאים הקלה באבסורד ולא תהום של אימה.

והנה אני כאן, עם "גלות ומלכות", אוסף של שישה סיפורים קצרים שהוא פרסם רגע לפני שזכה בנובל ורגעיים לפני שנהרג בתאונת דרכים.

הסיפור הראשון, "האישה הנואפת", הוא המשעמם מכולם ובכנות כמעט גרם לי להפסיק לקרוא את הספר עוד בשלב הזה.
הסיפור עוסק בזוג צרפתי מזדקן בנסיעת עסקים בדרומה של אלג'יריה, תוך שהיצירה מתמקדת בתודעה של האישה, שמצויה במעין משבר גיל הבלות ומהרהרת על יחסיה עם בעלה.
זה היה די משמים, זרם תודעה מתיש אותי, והפואנטה של הסיפור מרגישה לי פשוטה להחריד וכזו שנעשתה יותר טוב ביצירות אחרות על ריקנות החיים הבורגניים.

הסיפור השני, "המומר או נפש סתורה" הוא ללא ספק שיפור. סיפור מוזר ביותר על כומר צרפתי צעיר ששומע על עיר ברברית איומה באמצע הסהרה שאף אחד לא הצליח לנצר ומחליט שהוא נוסע אליה כדי להכניע את המקומיים באמצעות נשיאת הסבל שהם יטילו עליו, עד שהם יווכחו בכוח שהאל הנוצרי נותן לכומר ובעליונות המוסרית שלו.
בפועל מה שקורה הוא שהכומר סובל עינויים מחרידים שמתוארים בפירוט רב על ידי קאמי, פירוט כל כך נוראי שהייתי צריך להפסיק את הקריאה באמצע כמה פעמים כדי להירגע מהתיאורים הקשים האלו, ולבסוף הוא מאמץ את האל המקומי ומפתח תיעוב כלפי הנצרות והציביליזציה המערבית, מאמין אך ורק בכוח של הרשע.
סיפור קשה לקריאה, גם בגלל הגרפיות, גם בגלל סגנון הכתיבה הנסער והמעט פסיכוטי (כמעט כל הסיפור נמסר כמעין זרם תודעה של הכומר. וכן, אני יודע שאמרתי שזרם תודעה מתיש אותי, אבל כאן זה עובד!), גם בגלל האמירה המדכאת משהו על דתות ועל טבע האדם.

הסיפור השלישי, "האילמים", הוא דרמה עדינה על חייהם של פועלים צרפתים באלג'יריה שמקצועם הופך לא רלוונטי.
השכר שלהם הולך ויורד, והם פותחים בשביתה נגד בוס שמתואר כאדם טוב מאוד שהיו להם יחסים טובים איתו.
השביתה נכשלת, והם חוזרים לעבודה תוך שהם מסרבים לדבר עם הבוס שלהם, שנמצא במצב קשה בעצמו, עם בתו החולה.
הבוס מנסה לדבר אליהם ולרצות אותם אך הם מתמידים בשתיקה.
סיפור עם ליריות עצובה בתוכו, מומחיות שנהיית חסרת משמעות, הפיכה למעין גולה בתוך הבית, חסר אונים מול השינויים הטקטוניים של העולם, בלי רעים וטובים, כשאתה יכול רק להיאלם כדי לצרוח את הכאב שלך.

הסיפור הרביעי, "האורח", הוא עוד אחד שפחות התחברתי אליו.
הוא עוסק במורה צרפתי בבית ספר נידח באלג'יריה ערב מלחמת העצמאות, שנדרש להעביר ערבי שרצח את בן דוד שלו לתחנת משטרה.
המורה הזה מתנהג באופן נדיב מאוד כלפי הערבי ונותן לו המון הזדמנויות ללכת ולברוח.
לא התחברתי למורה. לא הבנתי למה הוא עושה את מה שהוא עושה, אין שם טיפת היגיון. האדם הוא רוצח, והוא לא רצח אפילו על רקע מאבק כנגד הצרפתים, אלא פשוט קרוב משפחה. המורה מנסה להתעלם מהאחריות המוסרית שלו כחלק מהחברה, להיות קיים שאינו קיים, זה פחדני ועלוב בעיניי.
הרבה פירושים של הסיפור רואים במורה בן דמותו של קאמי במהלך מלחמת אלג'יר, כשהוא ניסה ללכת בין הטיפות ולהיות ניטרלי. הניטרליות הזו היא מגוחכת, צר לי.

הסיפור החמישי, "ז'ונאס, או האמן בעבודתו" הוא עוד פנינה.
הסיפור כתוב בצורה סאטירית ארסית שגרמה לי לצחוק בקול לא מעט במהלך הקריאה.
הוא עוסק בצייר שזוכה להצלחה אדירה באמצעות מה שהוא מחשיב "הכוכב" שלו, ובהתמודדות שלו עם כל מה שנלווה להצלחה האמנותית הזו: מבקרים, "ידידים", מעמד ציבורי, תלמידים, חיי משפחה וכו'.
קשה שלא לחשוב שקאמי ראה בז'ונאס משהו מעצמו ומהחוויה שהוא עבר כאמן עם מעמד עולה ויורד לסירוגין בתוך חוגי האליטה הצרפתית.
יצירה מצחיקה ונוגעת ללב.
הנה פסקה מייצגת של הסגנון הקורע מצחוק של הסיפור הזה:
"אביו של ז'ונאס, שהיה המו"ל הגדול בצרפת, היה סבור שעכשיו יותר מתמיד, ודווקא בגלל משבר התרבות, העתיד טמון בַּספר. 'ההיסטוריה מראה', אמר, 'שככל שקוראים פחות, קונים יותר ספרים'. משום כך קרא רק לעתים נדירות את כתבי־היד שנשלחו אליו, והחליט אם לפרסם אותם רק לפי אישיותו של המחבר ולפי האקטואליות של הנושא שלו (בשל נקודת־מבט זו, ומאחר שהנושא היחיד שתמיד אקטואלי הוא מין, הלך המו"ל והתמחה בו). הוא השקיע את כל מאמציו בחיפוש אחר הגשות מסקרנות ובהשגת פרסום בחינם. ז'ונאס, שקיבל לידיו את מחלקת הלקטורה, זכה איפוא בשפע של פנאי, שהיה צריך למצוא במה למלא אותו. כך התוודע לציור."

הסיפור השישי והאחרון, "האבן הצומחת", עוסק באדם שהוא די ההפך מהמורה הקיים ולא רוצה להתקיים בסיפור הרביעי.
גיבור סיפור זה הוא מהנדס צרפתי שנקרא לכפר נידח בברזיל כדי למנוע את ההצפות התדירות של משכנות העניים ליד הנהר.
הוא מתחבר למקומיים העניים ולתרבותם ומבטא אמפתיה גדולה ורצון אמיתי לעזור לקהילה הזו מתוכה ולהבין אותה.
תיאורי התרבות המקומית והכפר מרתקים. אתה רואה את המקום בעיני רוחך כשאתה קורא, כולל תיאור די מצמרר של טקס דתי מקומי שמערב טראנס. זה בהכרח זרק אותי לתיאורי העינויים בסיפור השני ואני לא בטוח מה הייתה הפואנטה של קאמי בקישור הזה בין שני הסיפורים, דורש מחשבה.

לסיכום, יש כאן סיפורים טובים יותר וטובים פחות, אבל ככלל זה אוסף מרתק וייחודי של אחד המוחות הגדולים של המאה ה20. כל סיפור כאן שונה בסגנון הכתיבה, בהתרחשות ובחלק מהרעיונות בתוכו מהאחרים, ויחד עם זאת בכולם יש את החוט המקשר של הרגשת ה"גלות" של גיבורי הסיפורים והכמיהה שלהם ל"מלכות" שבה הם ירגישו שלמים ובבית.
אלו סיפורים שעוסקים בזרות ובהתמודדות איתה.
אם לצטט מהסיפור הראשון דווקא: "היא ידעה רק שמלכוּת זו הובטחה לה משחר העולם, אך לעד לא תהיה שלה, לא עוד, אולי רק ברגע החולף הזה."

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על גלות ומלכות