ביקורת ספרותית על סיפורים פילוסופיים - ספרות עולם # מאת בנימין זאב הרצל
ספר טוב

---

איך בכלל אפשר להתחיל לסקור אוסף סיפורים קצרים שחיבר מי שבעיני ציונים דתיים רבים נחשב למשיח בן יוסף?
הרצל הוא אחד החולמים הדגולים בהיסטוריה, ואנחנו חיים בתוך חלום שהוא במידה רבה אחד ממעצביו הראשיים. האהבה וההערצה שיש לי כלפי האיש הזה קשה להכניס אותה למילים.

אבל ענייננו כאן אינו ההגות הציונית של הרצל אלא הגות כללית יותר, שנטועה עמוק באירופה של המאה ה19.
בקריאה בעשרות הסיפורים כאן הדבר הבולט ביותר הוא עד כמה הם תלושים מהווי יהודי כלשהו. זה לא ש"י עגנון או שלום עליכם, זה בשר מבשרה של החברה המשכילה החילונית.
מה שכן, יש כאן דמות אחת שהיא יהודית באופן מפורש, ומכנה משותף לרוב הדמויות כאן, כפי שמצוין במבוא, זה חוסר ההתאמה שלהן בסדר החברתי הקיים, והחוסר הבסיסי שלהן בשלמות נפשית.

הרצל תוקף בספר הזה הרבה עוולות חברתיות של הזמן שלו ומראה גישה מאוד מתקדמת לתקופתו לסוגיות כמו זכויות נשים (יש כאן סיפור אחד על ההשפעות של הטרדה מינית! עד כמה בכלל גברים במאה ה19 היו מודעים לנושא הזה?), הרגשת חוסר המשמעות של העבודה בחברה מתועשת, רדיפת ממון וכו'.
הרצל מבטא רגש של חוסר משמעות בתוך החברה שבה הוא חי. בין השאר בסיפור על ארבעה חברים מתקופת הלימודים שכל אחד מהם מחפש משהו אחר כשהוא יוצא לעולם: אחד כבוד, אחר כסף, שלישי אהבה ורביעי משמעות בעשייה הקיומית שלו (מזכיר במשהו את הרצל עצמו, הלא כן?).

מבחינת האמירות ה"פילוסופיות" אין ספק שהסיפורים נבנים כדי לשרת את מוסר ההשכל המובא בסופם, ואין ספק שההשקפות של הרצל מעניינות ומעוררות מחשבה לרוב.
מבחינת העניין הספרותי גרידא בסיפורים המצב די מעורב.. יש כאן סיפורים שעקב השירות המוחלט שלהם למוסר שהרצל מנסה לבטא, אין להם ממש טעם או ריח בפני עצמם. כך למשל הסיפור "היזם בואונפרטה" שבתור חנון של נפוליאון היה הסיפור שהכי התרגשתי לקראתו בכל האוסף. למרבה הצער הכתיבה שם מאולצת ומשמימה, וזה בתרחיש מעניין דווקא של היסטוריה אלטרנטיבית בה נפוליאון לא מתקדם בסולם הדרגות הצבאי אלא הופך ליזם עסקי.
כנראה שהרצל היה נטוע עמוק מדי בממלכת הרעיונות מאשר בממלכת הסיפורת במהלך חלק מהזמן בו הסיפורים נכתבו (הם נכתבו על פני עשור. חלקם לפני הפיכתו לציוני וחלקם אחרי.)

מעניינת במיוחד מערכת היחסים של הרצל עם האידאל והאוטופיה כפי שהיא מתבטאת הן בסיפור הפותח והן בסיפור הסוגר, שמבטאים השקפות הפוכות לחלוטין על העניין.
האמת שבתור אידאליסט בעצמי אני חושב שאני מבין מה הניע את הרצל בסיפור אחד להעריץ את האוטופיה ובאחר לגנות אותה. המון "מתקני עולם" הובילו לסבל בל יתואר ולחורבן, אבל מצד שני הדחף הזה לשלמות מוסרית וחברתית נטוע כל כך עמוק בנו, בבני העם היהודי.. אנחנו לא מסוגלים להתכחש לו. זה כוח החיות שלנו על פני אלפי שנות סבל.
מדהים שהרצל הגיע לתובנות האלו לפני זוועות "המאה של האידאלים", הלא היא המאה ה20, במהלכה מאות מיליונים נרצחו על מזבח אוטופיות קומוניסטיות, פשיסטיות, לאומיות וקפיטליסטיות.
אני מניח שזה הדבר הכי יהודי בספר הזה: המתח שבין חוסר ההתאמה לחברה, ראיית הסבל והעוול, לבין החשש המסוים מפני האוטופיה של עצמך.

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על סיפורים פילוסופיים - ספרות עולם #