ביקורת ספרותית על קירות דקים מאת תמר גפני

---

*גילוי נאות: תמר הייתה מרצה שלי לקורס או שניים במוזיקה אי שם בתחילת העשור הקודם.
אם כבר התחלתי לכתוב על הכשרתי המוזיקלית שנבעה מכל מיני מקומות שונים ואף מנוגדים...
המכנה המשותף היחיד שמצאתי בסופו של דבר בין כל המקומות שפגשתי בדרך המוזיקלית שלי וכנראה התת מודע שלי בחר כך - זה אוהבי אהוד מנור, עוזי חיטמן ונעמי שמר.
אפילו היו לנו לא מעט דיונים על מה נחשב קלאסיקה ומה נחשב בשורה הראשונה.
אבל זה כבר היה מזמן, וכעת אני כאמור מאזינה לפודקאסט של נורית ודילן גפן, והפרק על בית המקדש הזכיר לי את התקופה שלמדתי בירושלים. תקופה מאוד קשוחה לאו דווקא בגלל אדם מסוים, הבנתי שזה פשוט בלתי אפשרי לי להגדיר מי אמר מה ולמה זה גרם.
היו הרבה שירים שעזרו לי להבין את עצמי יותר טוב, בעיקר שירים קלאסיים ושירים ישנים.
תמר לימדה אותנו גם את הנושא הקלאסי ובאחד השיעורים היא ניגנה את מסע החורף של שוברט.
זה מאוד בלט היצירה הזו, ואולי בגלל שחלק מהתלמידות, כמוני, באו ממקומות יותר חמים והגיעו לירושלים ללמוד, כל אחד מסיבתה וכל אחת עם סודותיה, מחפשות את השלג (שכלל לא ירד בכל תקופת ירושלים שלי)
הספר עוסק בבחורה מתבגרת בשנות השלושים שלה, רווקה הסובלת מרגישות קיצונית ומוצאת את המוזיקה כדרך היחידה לבטא את עצמה, בעוד היא בטוחה שכל סובביה מתרחקים ממנה ולא מבינים אותה, ורק דרך המוזיקה אפשר לתקשר.
נראה לי שאצל כל אחד יש את התחום הזה שהוא גילה על עצמו שעוזר לו להרגיש שפוי בעולם שלפעמים מסרב להבין שיש אנשים רגישים יותר שאצלם כל הערה שאפילו ונאמרה כביקורת בונה יכולה לגרום טלטלה.
אצלי גיליתי שזה דווקא הבישול.
לא ידעתי לבשל בכלל בילדות, הייתי מכינה רק עוגות ועוגיות, אחר כל עזבתי את הבית ועניין אותי בעיקר הצד המדעי של מה משתלב עם מה (פסטה ושוקולד לא הולך! השותפות שלי יכולות להעיד...)
ולאט לאט עזבתי את תחום השוקולד וחשבתי לעצמי כמאמר השיר "עכשיו אוכל סוף סוף לראות מה מסוגלת לעשות".
אבל זה לא כל כך פשוט, התחילה תחרות מסוימת, כשאת רוצה ללמוד איך מבשלים ומסייעת למישהי שעובדת כמבשלת, יש הרבה קנאה, יש הרבה שיטות שונות, לפעמים חוסר פתיחות ללמוד מהמתחילה או אפילו חוסר ידע על רגישויות באוכל שיכולות לפגום בחוויה ואפילו לגרום שלא כולם יוכלו לשבת לשולחן יחד.
לחלק קשה עם ריחות, לחלק עם מראה מסוים של אוכל, לחלק זה בכלל זיכרונות שכולם מזכירים לו שהוא כבר היה צריך לשכוח.
ולפעמים כל אחד חושב שהוא הכי "דפוק" ובגלל זה הוא לא רוצה לאכול עם כולם ולהרוס את השבת.
אין ספק שירושלים תמיד תהיה קשורה לי עם הפעם הראשונה שחשבתי שאני אכין את השבת לבד ואארח את מי שאני רוצה, אבל זה די מסובך...
זה פשוט להבין בסוף שאולי יש מאכל אחד שאת יכולה לעשות ממש טוב אבל את לא יכולה להיות להקה שלמה. אולי את מדמיינת בראש שאנשים נותנים ביקורת אבל למעשה הם עסוקים בעצמם רוב הזמן.
וזה שיעור לחיים שגם אם פעם היית צריכה לנצח על כל התזמורת אז זה רק תפקיד ומקצוע, והחיים והשלום חשובים יותר ממי אוחז באיזה מקצוע.
הספר כתוב כזרם התודעה אז למעשה אין לי איך להגיב חוץ מבזרם התודעה וזה מה שעשיתי.
שבת שלום

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על קירות דקים