ביקורת ספרותית על הכנרת מאושוויץ מאת אלי מידווד
ספר מעולה

---

״הכנרת מאושוויץ״-אלי מידווד

הוצאת מטר
389 דף

״להסתגל או להיכחד״

סיפור מבוסס על חייה של אלזה רוזה, כנרת מחוננת שהיתה האחיינית של המלחין גוסטב מאהלר, המנצחת על תזמורת הנשים באושוויץ.
אלו חייה.
לקח לי יותר מדי ימים לקרוא את הספר. הוא קשה מנשוא על ״היכולות״ של הנאצים כלפי יהודים. את כל החוסר אונים של היהודים-משפחות מול הארס של הנאצים שהמילה היחידה השגורה בפיהם במוחם, זה שנאה ליהודים, איך? למה?

אלמה היתה רשומה להכנס לבלוק הניסויים, שם ד״ר קלאוברג ביצע ניסויים על נשים בניסיון לעקר אותן ללא הרדמה. אך העוזרת שלו, סילביה פרידמן, הסירה את אלמה מהרשימה והצילה אותה.
מנהלת הנשים באושוויץ, מריה מנדל, ימח שמה וזכרה, ממנה את אלמה להיות המנצחת של התזמורת. הם מקבלות יותר אוכל, לא גוזזים את שערותיהן, מקבלות חדר לכולן.
וסופיה הקאפו ״מלמדת״ את אלמה איך לנסות לשרוד את המראות והריחות המזעזעים ולא להתייאש.
התזמורת גם ניגנו במרפאה, בית החולים של המחנה, בלוק 25. הנאצים אמרו שמוזיקה מעלה את המורל ולכן הם ניגנו שם. לעג לרש.
בבלוק 25, הריחות היו בלתי אנושיים, הנשים המאושפזות היו על סף מוות ונלקחו לטרנספורט. כל הנשים שם היו אימהות, רעיות, בנות. מראה מזעזע. הכל מזעזע.
אל נשכח גם את ד״ר מנגלה (שד״ר קלאוברג היה יפה נפש לעומתו) שפגש את אלמה ואהב מוזיקה קלאסית. הוא אמר לה שידאג להביא לה מוזיקאיות.
אלמה שמעה שבבלוק ״שערי גיהנום״ בבירקנאו, יש מוזיקאיות. היא הגיעה לבלוק שבו הנשים היו ״בצורך הסגר״ ולא נתנו להם אוכל ומים שבועיים, הנשים ששרדו, נשלחו לתאי הגזים.
המשגיחה היתה שדה מהגיהנום עם שנאה יוקדת כלפי האסירות.
היא פוגשת את פרנץ הסלר שהיה המפקד מעל מנדל לפקח על נשות אושוויץ. הוא אהב להיות מרושע ושטני. הסיפורים עליו בויקיפדיה מצמררים.
הוא אהב מוזיקה קלאסית והתנהג למופת עם אלמה והעריך אותה.
אצל ד״ר מנגלה, היא הגיעה לאחר שחשבה ששברה את ידה אצלו היא ״חוותה״ ניסוי בתאומים עד כדי כך מנגלה סמך עליה.
חלק קשה מאד לקריאה.
כשחזרה מ״חופשת הבריאות״ לתזמורת, התחלף מנהל אושוויץ, קומנדנט ארתור ליבֶּהֶנְשֶל שהיה מתון יותר מקודמיו.
הוא השיג לה את הפסנתר לתזמורת ואת הפסנתרן מיקלוש שטיינברג שהם התאהבו זה בזו.
ואיך אהבה יכולה לשרוד באושוויץ?
מיקלוש עבר לגור במחנה המשפחות. ומי שקרא את ״הספרנית מאושוויץ״ יבין למה העור שלי סומר.

ספר חודר לעצמות. קשה ואני שמחה שקראתי אותו לידע בהיסטוריה שאסור לשכוח.

» ביקורות נוספות של דנה
» ביקורות נוספות על הכנרת מאושוויץ