ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שישי, 1 במאי, 2009
ע"י י. קליש
ע"י י. קליש
"...אבל האם לא מתקבל על הדעת שכל האנשים החשובים בעולם הזה, כולל ראש הממשלה שלנו (וכולל אותך, מר ג'יאבאו), רצחו אדם זה או אחר בדרכם אל הפסגה? אם תרצח מספיק אנשים יציבו פסל ארד שלך ליד בניין הפרלמנט בדלהי - אבל פה מדובר בתהילה, וזה לא מה שאני מחפש. כל מה שרציתי היה הזדמנות להיות בן אדם - ולשם כך הספיק..."
טוב, אחרי שהבנו עם מי יש לנו עסק, נפנה לתמצית הספר.
נתחיל בשמו של גיבור הסיפור: בלראם הלוואי.
'בלראם' (עוזרו של האל קרישנה), זכה לשם זה בבית הספר, מאחר שלהוריו "לא היה זמן לתת לו שם..."
'הלוואי' - הוא מהקאסטה הנמוכה של 'עושי הממתקים' (וכפי שאני יודע, בשיטת הקאסטות - אם נולדת לקאסטה מסוימת - אינך יכול "לעבור" לקאסטה אחרת, מכובדת יותר...).
ובכינויו "טיגריס לבן"- זכה לאחר שהוכיח את האינטליגנציה שלו בפני המפקח בבית-הספר, שבחן את התלמידים, ותוך שהוא מציין ששאר התלמידים 'אספסוף של בריונים ואידיוטים', והוא - בלראם, החיה הנדירה ביותר בג'ונגל, יצור שמופיע פעם אחת בכל דור... ואיך זכה להיות כה אינטליגנטי? הוא ציטט משפט, ששוטר כתב בצבע, על הקיר מחוץ למקדש, ושם נאמר: "כל ילד בכל כפר יכול לגדול ולהפוך לראש הממשלה של הודו..."
אם הדרך המהירה, הקלה והמתוחכמת מזכירה לכם ספר הודי אחר, אכן, אתם לא טועים - "נער החידות ממומביי" הגיע לאן שהגיע בזכות "הבזקי זיכרון" של הגיבור, שבאו לידי ביטוי בזמן ובמקום הנכון...
ובכן, מצוידים במידע בסיסי זה להבנת העלילה נתחיל.
בלראם, שהפך להיות יזם בבנגלור (הודו) כותב את כל סיפור חייו לראש ממשלת סין, ג'יאבאו, שאמור לבוא לביקור בבנגלור - שהיא 'המרכז העולמי לטכנולוגיה ומיקור חוץ'.
ולדעתו של בלראם: "תוך 20 שנה יהיו רק צהובים (סינים) וחומים (הודים) בראש הפירמידה, ואנחנו נשלוט בעולם כולו, ושאלוהים יעזור לכל השאר."
הסיפור הוא על חייו הקשים של בלראם, שעבד ב'בית תה' ('עכביש אנושי', כהגדרתו, שזוחל בין שולחנות ומתחת להם וסמרטוט בידו) שאליו היו באים כורי פחם, ומאחר שהוא אהב לצותת לאנשים המדברים ביניהם, המשפט ששינה את חייו היה: "כולם קונים מכוניות בימינו - ואתה יודע כמה משלמים לנהגים? אלף שבע מאות רופי בחודש!" ואכן, הוא עזב את עבודתו, למד נהיגה והתקבל לעבודה אצל זוג עשירים.
אחד הקטעים המעניינים שבספר הוא סיפורו של בלראם - כיצד הודו מצטיירת בעיניו:
"מאות תרנגולות ותרנגולים דחוסים בלחץ בכלובים מרושתים... מנקרים זה את זה...נדחקים כדי לזכות באוויר לנשימה...מעל הכלוב יושב קצב צעיר ומחייך לו, מציג לראווה את בשרה ואיבריה של תרנגולת שקוצצה זה מקרוב...התרנגולים בכלוב מריחים את הדם...הם רואים את איברי אחיהם סביבם. הם יודעים כי תורם קרב. ובכל זאת אינם מתמרדים. הם לא מנסים לצאת מהכלוב. אותו הדבר קורה עם בני אדם במדינה הזאת."
בלראם מכנה זאת "עיקרון הלול" והוא ייחודי, לדבריו, להודו, דבר שחוסך מהממשלה יצירת משטר דיקטטורי ומשטרה חשאית...
הסיפור מסופר בהרבה אירוניה ובהומור, שלא תמיד התחברתי אליו, והוא מביא את החיים מ"תחתית הבור" בהודו דרך סיפורי המשרתים ונהגי הבוסים ועד לעושר שמקנה היזמות, שבה "אתה הבוס של עצמך".
המספר עובר דרך השחיתות שקיימת בחוגי המשטרה והפוליטיקה תוך התקדמותו של בלראם בסולם החברתי.
אישית, מאחר ששבעתי כבר מהנושא ("נער החידות ממומביי" ו"תעלומה בשישה קולות"), היה קשה לי להתחבר ולהתלהב...
מבחינתי, למרות התשבחות של המבקרים, לא יותר מ"בסדר".
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
הדר
(לפני 16 שנים ו-5 חודשים)
קצר ולעניין!
תימצות משובח.
רק הסתייגות קטנה, אתה כותב: "הסיפור מסופר בהומור, שלא תמיד התחברתי אליו" לא הייתי אומרת "הומור", הייתי מגדירה יותר כאיזשהו סוג של אירוניה שחורה ודקה מאוד. |
0 הקוראים שאהבו את הביקורת