ביקורת ספרותית על התפתחות הקרב המשולב בצה"ל - עבר, הווה ומבט לעתיד מאת מאיר פינקל
ספר טוב

---

הספר "התפתחות הקרב המשולב בצה"ל" (הוצאת מערכות ומודן, 2022) שערך תא"ל (מיל.) ד"ר מאיר פינקל, בעברו מח"ט שריון ומפקד מרכז דדו, שבו תיארו הוא ומחברים נוספים את התפתחות תפיסת הקרב המשולב בצבא, לאור שינויים והתפתחויות והשפעות מצבאות העולם.  "אפשר לדמות את הקרב המשולב למשחק 'אבן, נייר ומספריים'. מפקד השולט בכוח מאומן היטב יצליח להציב את המספריים שלו מול הנייר של היריב ואת האבן שלו מול המספריים של היריב" (עמוד 21), כתב פינקל וציין כי דוגמה טובה יותר לקרב משולב מקרב אום כתף, שבו לחמה אוגדה 38 בפיקוד האלוף אריאל שרון בחזית המצרית במלחמת ששת הימים. "בהתבסס על עקרונות תורת הקרב ניצלה אוגדה 38 באופן מופתי את המרכיבים השונים שעמדו לרשותה, תוך הפרדתם הפיזית ככל הניתן: ריכוך ארטילרי מקדים, התקפת חי"ר ברגל על יעדים מבוצרים ששלטו על מכשול (עם ליווי ארטילרי), פריצת מכשול וחדירת טנקים למתחם בעזרת גורמי הנדסה שפרצו מעברים במכשול, ובמקביל הופעלו כוחות סיור לבידוד האגפים, כוחות חי"ר אחרים שהונחתו ממסוקים פשטו על ארטילריית האויב והיה גם סיוע אווירי קרוב וסיור אווירי" (עמוד 22).

בהקדמה לספר כתב מפקד המכללות ומפקדת העומק, אלוף איתי וירוב, כי "משפט נדוש משהו, שאין אני יודע למי לייחסו, קובע כי על הכוחות הצבאיים להתאמן כפי שיילחמו" (עמוד 13). האוגדה, ציין היא המסגרת שאמורה לתת מענה לכך. שכן, "כשמה כן היא, היא איגוד כוחות המאורגן מראש ככוח רב־חילי ושלם מבצעי. מפקד האוגדה ומפקדתו נדרשים להפגין מיומנות בהפעלת הכוחות הרב־חיליים תוך סינכרון מיטבי על מנת לאפשר אפקטיביות מבצעית מרבית. זאת ועוד, גודלה של האוגדה והיותה פוקדת על מספר חטיבות, אגדים וגדודים ייעודיים הופכים אותה לכוח המאפשר לחימה במקביל במספר צורות קרב ובמרחב גדול, והם מאפשרים את היכולת לפרק מערכות אויב מן היסוד באמצעות פעולה מקבילה ורצופה. רציפות הלחימה, למעשה ללא הגבלה, מתאפשרת עקב העובדה שהמסגרת האוגדתית מדרגת ומכלכלת את כוחה ויוצרת "תנופה"" (עמוד 14). ראוי לציין, כתב, "כי שדה הקרב והחיכוך המצוי בו, כמו תופעת ההשתבשות והאקראיות, אינם מבטיחים כלל וכלל שהאוגדה תילחם בסופו של יום עם הכוחות שאותם אימנה ובנתה בשגרה. מיומנות האוגדה להפעלת כוחות מדיסציפלינות שונות מאפשרת לה לקלוט בקלות יחסית כוחות ולשלח כוחות, ולהתארגן ללחימה תוך מיצוי יכולותיהם. למעשה האוגדה יכולה לשמש בסיס לחיבור של כוחות קבועים ומזדמנים" (עמוד 14).

וירוב, קצין צנחנים שפיקד על חטיבה 55 במלחמת לבנון השנייה, ציין כי "האוגדה היא מסגרת רבת־עוצמה שעיקר ערכה ניכר בכך שהיא מסוגלת להתקדם, לתקוף, לכבוש שטח, לאיים איום פיזי על מרכזי כובד של האויב, לטהר מרחבים ולאחוז בהם" (עמוד 14). יכולת זו נובעת בראש ובראשונה מכוחותיה המתמרנים, "שתכליתם וייעודם לאפשר ל"חץ הכחול" של התמרון לממש את ייעודו, להתקדם, לתקוף, לכבוש ולטהר, להגן או לפשוט. לכן נדרשת האוגדה להישאר עם היכולת לשמר "תנופה", באמצעות הקצאת משאבים שיאפשרו לה לפעול אוטונומית באופן בלתי תלוי וברציפות עד להכרעה. כבר שנים רבות חלפו מאז נהגתה והוקמה האוגדה בצה"ל ומגמות בבניין הכוח הצביעו על הצורך ליצור שלמות מקצועית, גם ברמות נמוכות יותר, במיוחד בחטיבה. עיקר השינויים בדרג זה נעשו במפקדת החטיבה ונועדו לאפשר לה הפעלת יכולות שבעבר היו נחלת דרגים גבוהים יותר" (עמוד 15). יכולות אלו באות לידי ביטוי בעיקר במפקדות החטיבתיות (שיתכן וגדלו מעל ומעבר לצורכן), ואף שהן חשובות, הן בהן כדי ליתר, אלא בעיקר לתמוך את הכוחות ב"חץ הכחול", הם אלו הנושאים בעיקר נטל הקרב המשולב והם הם העיקר.

דוגמה אחרת לקרב מופתי שהופיעה בספר, גם היא במאמר שכתב פינקל, היא זו של הקרב השני על תל־שמס במלחמת יום הכיפורים. אז הוטל על מפקד גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, סא"ל אלישע שלם, לכבוש את התל. "המג"ד והמח"ט גיבשו תוכנית, ולפיה הגדוד ינוע ברגל באיגוף מערבי לעורף התל ויכבוש אותו מצפון־מזרח לדרום־מערב, תוך כדי שכוח מחטיבה 7 יבצע הטעיה מדרום" (עמוד 150). מפקד אוגדה 36, רפאל איתן (רפול), "לא אישר את התוכנית" (עמוד 150), משום שחשב, בצדק, שהסורים ערוכים לתקיפה מכיוון זה. הוא קבע כי על הגדוד לתקוף את התל מהכיוון ההפוך. למרות השינוי והזמן הקצר, החליט המג"ד, שלם, לבצע. התוכנית, ציין פינקל בלקוניות, בוצעה כמתוכנן. שלם הוביל את הצנחנים בקור רוח ובמקצועיות להתקפת לילה מפתיעה, בסיוע שריון וארטילריה. בשל השינוי בתוכנית והזמן הקצר הוא זיהה לכל מ"פ את כיוון ההתקפה שלו ואת יעדיו ותקף את התל. "כיבוש היעדים נמשך עד 4 בבוקר" (עמוד 150).

המאמרים בספר מאירי עיניים וכתובים היטב והקריאה בהם מבהירה לקורא את האופן שבו התפתחה תפיסת הקרב היבשתי המשולב בצה"ל מחד־חילי לרב־חילי ורב־זרועי. הערה אחת שהופיעה בספר נותרה עמי בסיום הקריאה. "בסיכום מבצע "עופרת יצוקה" הגדיר הרמטכ"ל דאז, גבי אשכנזי את הצורך של המפקדים ביבשה, עד לדרג המח"ט לפקד מלפנים, הן כתפיסת עולמו האישית והן לאור לקחי מלחמת לבנון השנייה" (עמוד 297). אשכנזי, בעצמו יוצא גולני שעשה מרבית שירותו בפיקוד על כוחות יבשה בלחימה ובשגרה, קבע כי "מיקום המפקדים – ככלל מלפנים, שם מצויות הבעיות והקשיים ושם יכול המפקד להשפיע על התנהלות הקרב. בצה"ל מפקדים מובילים ולא משלחים משימות. אין תחליף להימצאות המפקדים מלפנים, גם בעידן מהפכת הטכנולוגיה והמידע" (עמוד 297). כלל זה נותר בתוקף, שכן אין קרב משולב מוצלח ללא מנהיגות מלפנים.

טוב שהספר יצא לאור ומוטב שיקראו בו לא רק חובבי ההיסטוריה הצבאית כי אם מפקדי הפלוגות, הגדודים והחטיבות בצבא.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על התפתחות הקרב המשולב בצה"ל - עבר, הווה ומבט לעתיד