ביקורת ספרותית על בין שתי המלחמות מאת חיים נדל
ספר טוב

---

כיצד מעצב המטה הכללי של צה"ל אסטרטגיה, כיצד הוא מגבש תכנית רב־שנתית (תר"ש)? עם איזה מתחים ודילמות הוא מתמודד? מהם איומי הייחוס שאל מולם נבנה הכוח, ואיזה פשרות וויתורים נעשים לאורך הדרך. בספרו, "בין שתי מלחמות" (הוצאת מערכות, 2006), תיאר אלוף (מיל.) ד"ר חיים נדל כיצד התמודד צה"ל עם סוגיות אלו בשנים 1967־1973. צה"ל שלחם במלחמת יום הכיפורים היה למעשה, במידה רבה, תוצר של ההחלטות שהתקבלו באותן שנים.

עם תום מלחמת ששת הימים ניצבה מדינת ישראל מול מציאות גיאופוליטית וביטחונית חדשה. מציאות זו הציבה שורה של אתגרים שחייבו מענה מיידי: הגנה על גבולות יבשתיים וימיים ארוכים מבעבר, שליטה על שטח גדול ובו אוכלוסייה שנשלטת באמצעות ממשל צבאי, עוינות נחושה מצד מדינות ערב, וכן מלחמת התשה ארוכה ומדממת. כל אלו התוו את תחומי הפעולה בהם עסק צה"ל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.

בתום מלחמת ששת הימים, כתב, הפיק צה"ל לקחים רבים והיה ברור למפקדיו שאסור "להעתיק הכל מהעבר לעתיד, ולעתים אף קיימת סכנה שהצבא "יתכונן למלחמת העבר" במקום למלחמה עתידית" (עמוד 37). 

בהצגת תכנית העבודה לשנת 1970/1971 אמר ראש אג"ם, אלוף אלעזר, כי על צה"ל להיערך "לפעולה בשתי זירות – מערבית ומזרחית, מפני שהערבים שואפים ליצור שתי זירות אסטרטגיות" (עמוד 102). הבנה זו הכתיבה לא מעט מן ההחלטות שקיבל המטה הכללי בראשות הרמטכ"ל דאז, חיים בר־לב, והיא עודנה רלוונטית לצה"ל גם כיום, אף שהזירות השתנו, ונוספו אליהן גם זירות מרוחקות יותר במעגל השלישי.

ההבנה שהמלחמה הבאה בדרך הייתה ברורה לצמרת צה"ל. במאי 1968, בדיון מטכ"ל, אמר ראש מה"ד דאז, אלוף אריאל שרון כי "אנחנו מוכרחים לארגן את הצבא מחדש לקראת האפשרות של מלחמה בעתיד... להכשיר ולהכין את הצבא למלחמה" (עמוד 101).

אולם, האם למד צה"ל את הלקחים הנכונים מהמלחמה? בניין הכח היבשתי לאחר המלחמה התמקד בהשקעה והצטיידות בטנקים ובהקמת חטיבות שריון. המסקנה הנמהרת, כתב נדל, "כי "הטנק הוא כל יכול" הייתה מוטעית, והייתה בעוכרי צה"ל במלחמת יום הכיפורים" (עמוד 38). החי"ר וההנדסה הוזנחו וחולשתם באה לידי ביטוי במלחמה כשפרצה.

באחד הפרקים ניתח נדל את התרגילים הגדולים ומשחקי המלחמה הבולטים. לאחר תרגיל "עוז" בפברואר 1972 הייתה מסקנת אלוף פיקוד הדרום שרון כי "קרב הצליחה צריך להיות קרב בין־חילי ובין־זרועי. בקרב זה צריכים להשתתף הצוללנים, חיל־האוויר, הצנחנים, ההנדסה, הדוברות, השריון וכו'" (עמוד 136). 

עוד הוסיף אז שרון כי "רק מי שמאמין בקרב המשולב ויפעיל את כל הכוחות הנ"ל בצורה מושכלת, יצליח במשימתו ובאבדות קטנות יותר" (עמוד 136). קרב הצליחה, עליו פיקד שרון במלחמת יום הכיפורים, אכן היה כזה.

מעניין במיוחד הפרק שכתב נדל, שפיקד במלחמת ההתשה על חטיבת הצנחנים, על הפעולות המיוחדות שביצע צה"ל באותן שנים. רוב הפעולות המיוחדות בעומק מצרים, כתב, "בוצעו באמצעות יחידות הצנחנים והסיירות השונות, בסיוע חילות האוויר והים ויחידות אחרות, להוציא הפשיטה המשוריינת (מבצע "רביב")" (עמוד 233).

הרעיון המרכזי ‏בניהול מבצעים מיוחדים, רצופים ובלתי פוסקים, "היה להקל על הכוחות בקו החזית (בעיקר במלחמת ההתשה בחזית התעלה), להביא להפרת האיזון הפסיכולוגי והפיזי אצל הערבים ולזרוע פחד, בהלה, אנדרלמוסיה, בלבול, חוסר ודאות וחוסר ביטחון בקרב גופים צבאיים ואזרחיים שלווים בעורף, הרחק מקווי החזית" (עמוד 233).

יש לציין, כי בניגוד לצבאות אחרים, "מבנה וארגון צה"ל בין "שתי המלחמות" התבסס על קיומן של מסגרות גדולות וקבועות שנועדו להשתתף במלחמה כוללת (כמו הצנחנים, השריון ואחרים). אימון הכוחות למבצעים המיוחדים והפעלתם "בין שתי המלחמות" היו אד־הוק, למשימה מסוימת ולמטרה מוגדרת, ורק מתוך המסגרות הרגילות שהיו בצה"ל" (עמוד 234).

צה"ל הפעיל אז, כמאמר הרמטכ"ל בר־לב, "כוחות מיוחדים ללא שום פרופורציה עם מלחמה אחרת. אני לא זוכר בשום מלחמה אחרת את החשיבות, את המשקל שצה"ל ייחס לפעולות המיוחדות" (עמוד 240). עם זאת, ציין נדל, גם המבצעים הבולטים במלחמת ההתשה ובהם "תפיסת המכ"ם המצרי בראס ע'רב והבאתו לישראל (26 בדצמבר 1969), או כיבוש האי שדואן (23-22 בינואר 1970), שבו שהו כוחות צה"ל 36 שעות עד שיצאו משם, ולא בלחץ הצבא המצרי, לא אילצו את הכוחות המצרים בקו התעלה להפסיק את האש" (עמוד 236). במבצע בשדואן, פיקד נדל, כמח"ט הצנחנים, באופן אישי על הכוח הפושט.

במלחמת יום הכיפורים, ציין, בוצעו רק שלוש פעולות מוטסות מיוחדות "אחת בג’בל עתקה (מעל העיר סואץ) ושתיים – על ציר נפט H (עיראק־ירדן־ארץ־ישראל). כן הונחתה חטיבת צנחנים (מילואים) לכיבוש החרמון הסורי" (עמוד 242).

משום מה, פסח נדל על מבצע "זנבר" שבמהלכו הוטסו כוחות מסיירת מטכ"ל סמוך לבסיס הצבא המצרי בכותמיה בצד המערבי של תעלת סואץ, ולמבצע המוטס שבמסגרתו כבשו בסיום המלחמה כוחות מסיירת מטכ"ל, בפיקוד מוקי בצר, וסיירת שקד, בפיקוד סא"ל משה ספקטור, את ג׳בל עתקה. מנגד, בצניעותו כי רבה לא סיפר שפיקד על המבצע המוטס במהלכו כבשו צנחנים מילואים (חטיבה 317) את החרמון הסורי.

בנוסף, יש לציין שכוחות צה"ל ביצעו אי אלו פשיטות במהלך המלחמה שלא היו מוטסות ובכלל זה פשיטות שביצעו גדודי חטיבה 317, סיירת גולני וסיירת מטכ"ל על כוחות סורים, פשיטות שביצעו הצנחנים על חניוני טנקים מצרים ומבצעי חבלה של שייטת 13 בספינות של חיל הים המצרי. לא ברור מדוע ביטל המחבר את חשיבותן רק משום שהכוחות לא הגיעו בדרך האוויר. 

השאלה, תהה נדל בספר, "מדוע לא ייחסו לפעולות מסוג זה את המשקל המתאים במלחמה כוללת, ומדוע לא בוצעו כמעט פעולות בעומק שטח האויב ב־1973, עדיין טעונה בירור ומחשבה. ההסבר הנפוץ בצה"ל כי הכוחות שהשתתפו בפעולות המשולבות ובמבצעים המיוחדים בין שתי במלחמות זה היו למעשה חלק מסד"כ צה"ל ולא היה ניתן להוציאם למשימות מיוחדות אינו משכנע, ומחייב כיוון חשיבה שונה לעתיד" (עמוד 240). צה"ל התקשה גם במלחמות הבאות שבהן לחם להוציא לפועל מבצעים מיוחדים שיתמכו את המאמץ העיקרי או יהיו חלק ממנו.

על אף ההפתעה הגדולה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים, כתב נדל, ולמרות "הקשיים העצומים בימים הראשונים למלחמה, האבדות הכבדות, ההלם הפסיכולוגי, ה"חריקות" בדרגי פיקוד שונים והמבוכה הכללית ששררה בציבור, העובדה שצה"ל סיים את המערכה בשדות הקרב כשהוא נמצא 101 ק"מ מקהיר והארמיה ‏השלישית המצרית מכותרת, ו־33 ק"מ מדמשק, מובילה למסקנה בלתי נמנעת כי ביסודו הצבא הוכן היטב למלחמה, על בסיס מחשבה כללית נכונה בעיקרה" (עמוד 268).

המחבר ציין כי מסקנה זו מתחזקת שבעתיים "אם נזכור כי בסופו של דבר, הכוחות שהכריעו את המלחמה היו בעיקר כוחות מילואים, ואם אלו הצליחו להילחם כפי שנלחמו, על אף כל הקשיים ועל אף הכשל המודיעיני בתחילת המלחמה, אין ספק שהצבא הוכן היטב למלחמה בלתי ידועה" (עמוד 268).

אכן, צה"ל מודל 1973 היה, כמאמר פרופסור אורי בריוסף, "כנראה הצבא הטוב ביותר שעמד אי פעם לרשות מדינת ישראל". והדבר נזקף גם לזכות מפקדיו בתקופה שבין שתי המלחמות. 

אולם, היו בידי הצבא די סימנים מעידים (ואין הכוונה להתרעות על עצם פריצת המלחמה) בכדי לאפשר למפקדיו לזהות מראש שינויים ואיומים בשדה הקרב ולהיערך בהתאם. המחבר ציין אמנם כי צה"ל שגה שהפך את הטנק לחזות הכל, אולם אם כך נקבע מדוע התעלמו מפקדיו במופגן מאיום טילי הנ"ט. גם חיל האוויר מיקד את היערכותו לפעולה כנגד שדות התעופה של האויב והזניח את יכולתו לסייע לקרב היבשה. ישנם, כמובן, לקחים נוספים. לו היו משכילים מפקדי צה"ל להפנים אזהרות אלו, יתכן וצה"ל היה מגיע למלחמה מוכן אף יותר.

 גם כך וגם כך, נדל הוציא מתחת ידו ספר מאיר עיניים שטומן בחובו לקחים רבים לבניין הכח של צה"ל והפעלתו גם כיום, ובכלל זה הצורך להיערך ללחימה רב־זירתית, חשיבות הקרב המשולב, וכן הצורך בשילוב מבצעים מיוחדים במערכה. כל אלו תחומים שמוסיפים להעסיק את צה"ל.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על בין שתי המלחמות