ביקורת ספרותית על חקה : יצחק חופי מהפלמ"ח לראשות המוסד מאת שור אבנר
ספר בסדר

---

הספר "חקה – יצחק חופי מהפלמ"ח לראשות המוסד" (הוצאת ידיעות ספרים, 2022) שכתבו אבנר שור ואבירם הלוי מביא לראשונה את סיפורו השלם של האלוף יצחק חופי (חקה), למן ימיו כמפקד פלוגה בפלמ"ח במלחמת העצמאות, ועד לפועלו כאלוף פיקוד הצפון במלחמת יום הכיפורים וכראש המוסד.

הלוי, סא"ל (מיל.) יוצא סיירת מטכ"ל, ושור (שגם הוא שירת כלוחם ביחידה) כבר שיתפו פעולה בעבר בביוגרפיה שכתבו עם טל בשן על מפקד שייטת 13 וחיל הים, אלוף יוחאי בן־נון, ובספר על המבצעים הגדולים של סיירת מטכ"ל. 

במלחמת העצמאות היה חופי למפקד פלוגה בגדוד הראשון בפלמ"ח ולחם בקרבות משמר העמק. לאחר המלחמה עבר חופי לצנחנים ושימש כסגנו של המח"ט, אריאל שרון, בפעולת קלקיליה ובמבצע קדש. ב־1962 סיים לפקד על בה"ד 1 ופיקד על חטיבת הצנחנים. במלחמת ששת הימים שירת כרמ"ח המבצעים במטכ"ל. ביוני 1972 מונה למפקד פיקוד הצפון.

מן הספר עולה שחופי לא נפל לזחיחות שפשתה במטכ"ל ערב המלחמה, ופתח בהכנות אינטנסיביות לקראת המלחמה המסתמנת. ברשימותיו האישיות ציין כי כחלק משיפור היערכות הפיקוד ללחימה נבנו ברמת הגולן רמפות לטנקים, ובוצעה "החלפת מחסני החירום – הכנה קריטית – חטיבות השריון קרובות לחזית, הממוכנות – יותר מאחורה" (עמוד 263). גם עם חיל האוויר התקיימו הכנות, משום שחופי הבין שמערך הנ"מ הסורי הציב מגבלות על חופש הפעולה של החיל, וכוחות הפיקוד עלולים להידרש להסתדר לבדם.

בעת שפיקד על אוגדת הגליל, פרסם תא"ל שלומי בינדר מאמר בכתב העת "בין הקטבים" שבו ניתח את מצביאותו של חופי, בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. לקחיו, כך נראה, רלוונטיים גם לאתגרים מולם ניצבת עוצבת הגליל כיום.

בינדר, יוצא סיירת מטכ"ל שגם פיקד עליה ועל חטיבת גולני, כתב שחופי "הצליח לנצל היטב את העלאות הכוננות ברמת הגולן לצורך האצת תהליכי בניין הכוח הפיקודיים". מנגד, ציין, חלק מן השיפורים שיזם בבניין הכוח "היו מוטים לתרחיש יום הקרב ולא לתרחיש של מלחמה כוללת". מחיר ההטיה הזו, ב־1973, היה כבד.

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ביום שבת, 6 באוקטובר 1973, היה חופי בדיון במטכ"ל. קצין האג"ם הפיקודי, סא"ל אורי שמחוני דיווח לו ולרמטכ"ל, דוד אלעזר (דדו), על פריצתה וחופי שב לפיקוד. אז, כתבו, הבין חופי את נכונות הקלישאה "מלחמה על הבית" (עמוד 120).

המחברים ציינו שאף שבפרוץ המלחמה היו חופי ומפקד אוגדה 36, תא"ל רפאל איתן (רפול), "חסרי ניסיון לחלוטין בקרבות שריון, דומה שהדברים התנהלו כהלכה" (עמוד 127). לשניים היתה היכרות ארוכת שנים. כשחופי היה סמח"ט הצנחנים היה איתן מג"ד גדוד 890. ועדיין, הטענה שקרב הבלימה התנהל כהלכה מוגזמת.

כדרכן של ביוגרפיות גם זו מבקשת להאדיר את נשוא הביוגרפיה (ובהחלט יש מה לפאר במקרה זה) ובשל כך היא סובלת מאי־דיוקים קלים. למשל, בתיאור הגעתו לפיקוד של מפקד אוגדה 146, תא"ל משה "מוסה" פלד. באחת ההחלטות הדרמטיות במלחמה הטיל הרמטכ"ל אלעזר את האוגדה, העתודה המטכ"לית היחידה, לפיקוד הצפון. 

חופי פקד על פלד, יוצא גולני שעבר לשריון, להיערך עם אוגדתו בעמדות הגנה על הגדה המזרחית של הירדן. אולם פלד, שערך סיור בשטח, החליט לתקוף. בדיון שקיים עם נציג הרמטכ"ל בפיקוד, השר והרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, ועם חופי, הסביר פלד שאמנם ניתן להיערך להגנה, אך אפשר וכדאי לצאת להתקפת נגד.

בר־לב הסכים עמו, השיג במהירות את אישור הרמטכ"ל אלעזר, חברו מהפלמ"ח, ולמעשה כפה את ההחלטה על אלוף הפיקוד. ב־8 באוקטובר החלה האוגדה, עליה פיקד פלד במקצוענות ובקור רוח, במתקפת הנגד שהסיגה את הסורים לגבולם בדרום הרמה והפכה את הקערה על פיה. זהו אירוע דרמטי, והוא אינו מוזכר בספר כלל.

בצפון הרמה הודיע ב־9 באוקטובר מח"ט 7, יאנוש, שהסורים עוקפים אותו. מפקד האוגדה, איתן, "אולי המפקד המנוסה ביותר בפיקוד במצבים כאלה עוד מימי הקרב בסן סימון במלחמת העצמאות" (עמוד 134), אמר לו, "תחזיק רק עוד כמה דקות, רק עוד כמה דקות" (עמוד 134). הם החזיקו, והסורים נשברו.

במלחמה, אמר חופי לפקודיו, תפקידו הוא "להחזיק את התקרה" (עמוד 137). כלומר, לתת להם "חבל ארוך כדי שיבצעו כל מה שהם יודעים לבצע" (עמוד 137). לא לחינם אמר לאחר המלחמה אחד מאלופי המטכ"ל כי "בצפון היו אלופים. בדרום היו גנרלים" (עמוד 128). לאחר שלב הבלימה ניצח חופי על מתקפת הנגד התלת־אוגדתית שעליה שהדפה את הסורים מכלל שטחי רמת הגולן והבקיעה לתוך שטח סוריה.

בהמשך המלחמה נדרש לייצב ולאבטח את אזור המובלעת "ולשם כך תכנן חקה לכבוש את תל א־שמס" (עמוד 146). התל נכבש יומיים מאוחר יותר, בלילה שבין ה־13 ל־14 באוקטובר, "בידי גדוד צנחנים בפיקודו של אלישע שלם מחטיבה 317 של הצנחנים" (עמוד 141), בהתקפת לילה מפתיעה ומבריקה. את תנופת הכיבוש של תל א־שמס ניצל חופי בכדי לפתוח בהפגזות ארטילריות על דמשק. האיום "על הבירה הסורית הלך והתממש" (עמוד 146).

ברשימות שנמצאו לימים בשולחנו של חופי הוא הדגיש את הקרב האחרון בחזית הצפון, "כיבוש החרמון שלנו ע"י חט' גולני ושל החרמון הסורי ומוצב הפיתולים ע"י חט' צנחנים במילואים 317 של חיים נאדל במבצע מוסק" (עמוד 266). הצנחנים ביצעו את משימתם על־פי התוכנית ועם מעט נפגעים, חטיבת גולני שתקפה את מוצב החרמון הישראלי מן החזית במעלה ההר נתקלה בהתנגדות קשה וספגה נפגעים רבים בטרם השלימה את המשימה.

באותן רשימות מנה חופי את לקחיו העיקריים מהמלחמה. החשוב שבהם, "כשיש ספק בכוונות האויב וישנם סימנים מעידים מובהקים – לפרש לחומרה. איננו יכולים להרשות לעצמנו להיתפס בהפתעה ולא מוכנים" (עמוד 267).

יתרה מכך, כתב, אם התנאים המדיניים מאפשרים – "מכת מנע אש תשבש המתקפה של האויב. לפי ניסיוננו, שיבוש תוכנית סדורה גורם להם לבלבול" (עמוד 267). בהתייחס לשאלת הפריצה לסוריה כתב, כי "אי־אפשר לגמור המלחמה רק בהחזרת השטח שנכבש על ידי האויב" (עמוד 267). הדברים, כמובן, תקפים גם לאתגרים ולאיומים מולם ניצבת ישראל כיום.

לאחר המלחמה כיהן מספר חודשים כראש אג"ם, ובמשך כחודש כממלא מקום הרמטכ"ל עד שמונה לרמטכ"ל מרדכי "מוטה" גור. ביולי 1974 מונה חופי לראש המוסד וכיהן בתפקיד כשמונה שנים. במהלך כהונתו הוביל חופי שורה של תהליכים בארגון והיה לאחד הבולטים במפקדי הארגון.

תחת פיקודו ביצע הארגון שורת מבצעים בולטים. המחברים בחרו להשמיט מהספר את חיסול מפקד ארגון הטרור "ספטמבר השחור" עלי חסן סלאמה, שתיכנן את טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן שבוצע, על־פי פרסומים זרים, במהלך כהונת חופי כראש המוסד ב־1979. לפי אותם פרסומים הרגו לוחמי המוסד את סלאמה בביירות, באמצעות מטען חבלה שהוטמן בסמוך לרכב שבו נסע. 

מבצע שכן תואר בהרחבה הוא מבצע "אחים". ראשיתו, בדרישת ראש הממשלה מנחם בגין מחופי להביא לו את יהודי אתיופיה. למשימה, כתבו, נדרש איש מבצעים שיודע לחשוב ולפעול "מחוץ לקופסה". הבחירה נפלה על דני לימור, שהתגייס למוסד "אחרי שהיה קצין בצנחנים" (עמוד 209), ולאחר ששימש כקצין איסוף (מפעיל סוכנים) באירופה. הוא יצא לאפריקה ב־1977 ופיקד על מבצע העלאתם של אלפים מיהודי אתיופיה ארצה.

באחד הלילות, כמעט שהתגלו לוחמי שייטת 13 שהשיטו בסירות את העולים מהחוף בסודאן לספינת חיל הים. בתגובה פקד חופי על לימור ואנשיו לסיים את המבצע לאלתר ולשוב ארצה. לימור סירב פקודה. כששב ארצה פירט את שיקוליו בפני חופי. תרשום, אמר חופי לרל"ש שלו, להכניס לתיק של לימור "נזיפה, על סירוב פקודה, וצל"ש, על זה שהוא סירב פקודה" (עמוד 219).

משימה אחרת נגעה לחבלה בתוכנית הגרעין העיראקית. לוחמי המוסד ביצעו שורה של מבצעי חבלה באירופה אך אלו לא הצליחו למנוע משליט עיראק, צדאם חוסיין, להוסיף ולקדם את בניית הכור הגרעיני. בניגוד למפקד חיל האוויר, אלוף דוד עברי, לרמטכ"ל, רפאל איתן, וגם לסגנו נחום אדמוני, חופי התנגד לתקיפת הכור.

באחרית דבר לספר כתב ראש המוסד לשעבר, אפרים הלוי, כי גדולתו של חופי נתגלתה דווקא אז. כשהפורום שהופקד במוסד על הנושא, שבראשו עמד אדמוני, גיבש המלצה מנוגדת לדעתו, לפיה יש לתקוף את הכור. חופי "הזמין את נחום אדמוני להופיע יחד איתו בפני ראש הממשלה, בגין (עמוד 258). ההחלטה, כידוע, היתה להטיל על חיל האוויר לתקוף ולהרוס את הכור, וכך היה.

בסיכומו של דבר, המחברים הוציאו מתחת ידם ספר קריא מאוד, עם כמה חריקות עובדתיות ואולי מפרספקטיבה אוהדת מדי, אבל על אחד הבולטים שבמפקדי צה"ל שראוי שסיפורו יסופר כהלכה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על חקה : יצחק חופי מהפלמ"ח לראשות המוסד