ביקורת ספרותית על פעמונים של מאי מאת רינה גרינולד

---

פעמונים של מאי. רינה גרינולד. 191 עמודים. הוצאת שתים

קודם כל ברכות כפי שנוהג רפי רשף לאמר.

2- הוצאה לאור חדשה שהצטרפה לתחום המול"ות בישראל היא תמיד סיבה לחגיגה. ההוצאה מסתמנת כהוצאה איכותית וייחודית. – בהצלחה רבה.

לעיתים אני נשאלת: "על מה הספר". בחלק מהמקרים- התשובה ברורה. ובמקרה כמו "פעמונים של מאי" יש מגוון תשובות.

מניחה שחלק יאמרו שהנושא- מערכת יחסים בין אם והבת שלה. חלק אחר- יאמר שזהו ספר על השואה. ולקומץ יהיה קשה למקד את הנרטיב של הספר.

כל התשובות נכונות ובעיקר כואבות. הדבר הבולט ביותר בספר הוא הכאב. כאב שכרוך בעצב עמוק.

"הייתי חייבת לבנות לי עולם מבדיות, כי היו הרבה דברים שלא סיפרה, או שסיפרה רק בשברי מילים עם שתיקות ומבטים למרחקים שמעוררים בלב השומעת (אני) תחושה שהרבה סערות לא מדוברות השתוללו שם" (עמוד 37)

לכאורה, הספר הוא סוג של רשומון. הרגשות לא באים לידי ביטוי בצורה נוקבת. הקצב שבו המספרת, שאנחנו מתוודעים לשם שלה רק בעמוד 87, הוא קצב שמעביר את העובדות. וכל עובדה חורכת את הלב והנשמה שלנו.

הספר מייצג את קיבוץ הגלויות של ישראל בשנותיה הראשונות. העולים החדשים שרצו להיטמע בישראליות, לשכוח ולהשכיח את הזוועות שעברו עליהם. המשפחות שהם הקימו, לא בהכרח מתוך אהבה ובחירה אמיתית, וילדיהם שנולדו לתוך סיטואציות קשות ביותר.

וישנו שלב, שכולם מכירים אותו, שבו אנחנו מבינים שלהורים שלנו היו חיים לפני שהגענו לעולם. חיים שלא תמיד הם ששים לדבר עליהם. חלק עלינו לגלות לבד.

"אני מדמיינת את אמא שלי. ילדה רזה, רעבה, מוכה, רועדת מקור. אני מרגישה את גוש הדמעות המתגבש בגרוני ומיד מגרשת את המראה מדמיוני. האם זה כאב החמלה שכבר החל למצוא לו מסילות לליבי" עמוד 116

בערוב ימיה של האם, המספרת מדברת. לעצמה. לעולם. אל אימא שלה. ואין בצד השני – מי שיגיב. האם במצב דמנטי. המצב של האם אינו פשוט. דעיכה ונטישה.

וישנם גם רגעים שבהם האימא מספרת על המקום שממנו היא באה:

"בחודש מאי, היא סיפרה, צומחת ביערות שושנת העמקים. הפרח שהיא אוהבת יותר מכול. צמח קטן, ריחני שמוציא אשכולות של פרחים לבנים קטנים דמויי פעמונים. פעמונים של מאי, היא קראה להם בגעגוע. הפרח הזה צומח רק בארצות קרות, מושלגות, ואבא שלי כמובן לא מצא אותו בחנויות הפרחים בארץ, אבל הוא תמיד קנה לה פרחים לבנים. אולי לזכר הפרחים שהיא כל כך אהבה". עמוד 57.

והבחירה בשם הספר "פעמונים של מאי" – הינה בחירה נפלאה. למרות הקושי והתופת שעברו מרבית גיבורי הספר- רצוי להסתכל על התקווה והלבלוב של הפרחים.

המספרת מתמקדת במערכת היחסים שלה עם אימא שלה. בעלה, אבא שלה, ושאר הדמויות נוכחות נפקדות. הילדים שלה מוזכרים פה ושם בעיקר בקשר שלהם עם הסבתא.

נסיעה משותפת לפולין, גם היא מתחקה אחרי העבר של האימא. שגם במהלך הנסיעה יש ערבוב של אמת ובדיה. מה שלכד את תשומת ליבי, שאת החברות של האימא מכנים באותיות ולא בשם המלא. הכל מרומז ולא באמת קיים.

וציטוט חזק מאוד:

"כל השנים התקשיתי לחמול עליה, אבל אין פירוש הדבר שלא לימדה אותי חמלה מהי".- עמוד 116.

האיור על הכריכה- נהדר. עריכה, הגהה – הכל בהתאם לאיכות של ההוצאה החדשה במחזותינו.

ספר לא קל לקריאה, ולמרות זאת אני בהחלט ממליצה לקרוא אותו.

» ביקורות נוספות של מירי דליצקי
» ביקורות נוספות על פעמונים של מאי