הביקורת נכתבה ביום שלישי, 20 בספטמבר, 2022
ע"י מירי דליצקי
ע"י מירי דליצקי
כאשר אני קוראת ספר של סופר/ת שאינני מכירה, והכתיבה שלה נושאת חן בעייני- אני מתחקה אחר ספרים נוספים של אותו יוצר.
וכך קרה עם רינה גרינולד. את ספרה "פעמונים של מאי" אהבתי וזה הביא אותו לקרוא את הספר "החלום והבית".
לא מזמן קראתי את הספר "כתב כמויות" שגם הוא מדבר על אישה שמעצבת ובונה בתים במקביל לסערות בחייה האישיים. והנה שוב ספר שהגיבורה שלה (נטולת השם כחלק מאיזה טרנד לא ברור) אשר מנסה בכל פעם שיש שבר או קרע בחייה לשפץ את הבית הפיזי שלה כדי לצמוח מתוך ה"אין".
בעמוד 7 כותבת גרינולד שזהו ספר על בית ועל אדמה ועל אנשים. לגמרי נכון. קצת יותר מדי מכל אחד מהנושאים. אני חסידה של צמצום. שמביא דיוק והשראה. יש בספר אבא אמא ושלושה ילדים. הם הגרעין של הספר. ובמקביל ישנו סיפור על הבית שאליו עוברת המשפחה. ומה הסודות של הבית אשר מצטלבים עם הדיירים הנוכחיים.
אליהו הבעל של הדמות הראשית נוהג בה בצורה שבמציאות כיום לא ממש הייתה מתקבלת באהדה. הוא טרוד בעניינינו. ומצפה ממנה שתישאר בבית ותגדל את הילדים. היא לעומת זאת רוצה לגדל את הילדים וגם לפתח את הקריירה שלה. והכל צריך להתנהל במקביל.
וכאשר הגיבורה מחליטה שהם יעברו לבית במושב שהורישה דודה זקנה. העלילה מקבלת תפנית שלעיתים מכבידה על הקריאה, לעיתים מסקרנת ובסיכומו של דבר הקורא נע ונד בין הכאן והעכשיו לבין ההיסטוריה הארץ ישראלית. התנודות האלה לא תמיד משרתות את העלילה.
"כל הזמן הזה לא עלה על דעתי שצליעה שמנסים לפצות עליה בתנועות לולייניות עלולה בסופו של דבר לעוות את הגוף כולו" עמוד 122. זו דוגמא למשפטים ששזורים בספר במטרה לשמש את הקורא בתובנות רחבות יותר מהעניין עצמו. לפעמים המשפטים האלה מעניינים ולעיתים לא.
הספר קריא (קראתי אותו בערב אחד), העריכה בסדר. הכתיבה בסדר. הכל בסדר. אבל זה לא מספיק עבורי. הספר "פעמונים של מאי" היה טוב מהספר הזה/
האיור של אמרי זרטל על הכריכה מקסים.
קורא אחד אהב את הביקורת
1 הקוראים שאהבו את הביקורת
