ביקורת ספרותית על התקופה לקחה אותנו - יוחאי בן-נון - דיוקן מאת שיה בן-נון
ספר טוב

---

הספר "התקופה לקחה אותנו" בעריכת שיה בן־נון ודיתהגרי (הוצאת הקרן להנצחת זכרו של יוחאי בן נון, 2003), הוא ביוגרפיה על חייו של מפקד חיל הים לשעבר, אלוף יוחאי בן־נון. בן־נון התגייס לפלמ"ח בטרם מלחמת העצמאות. "סיימתי שלוש שנים פלמ"ח יבש" (עמוד 31), סיפר לימים. בהמשך עבר לפל"ים. 

לצד פעילות בפל"ים הוא לחם בשורות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בירושלים. "בלילה השלישי הצטרפתי לפלוגה של פוזה כסגנו. יצאנו להתקפה על בית איכסא ונבי סמואל" (עמוד 48), סיפר. על הפלוגה "נפתחה אש תופת מכל הכיוונים, מכל הטרסות וכיסתה את כל השטח" (עמוד 48). המ"פ, חיים "פוזה" פוזנסקי נהרג. בן־נון הבין שנטל הפיקוד נפל עליו. "אספתי 15 מסכנים מהשטח והתחלנו לנוע בין הטרסות. הייתי צריך להוביל אותם כמעט באיום בקצה האקדח שלי. הלכנו לא יותר ממאה-מאתיים מטר כשמצאנו את עצמנו לכודים בין שתי מחלקות עיראקיות סדירות, אחת בטרסה מעלינו ואחת בטרסה שמתחתינו" (עמוד 49). עד מהרה נפצע גם הוא וחולץ.

בהמשך המלחמה מונה למפקד הקומנדו הימי. בשלהי המלחמה, באוקטובר 1948, התלבט בן־גוריון אם לאשר לקומנדו הימי בפיקוד בן־נון לתקוף ולטבע את מ"האמיר פארוק", אוניית הדגל של הצי המצרי. כשהיו בלב ים קיבל בן־נון מברק מבן־גוריון: "פעל בכל הכוח" (עמוד 60). הפעולה יצאה לדרך. במהלך הפעולה ראה בן־נון שאנשי תקפו בסירות נפץ את ה"אמיר פארוק" והתעלמו משולת המוקשים שלצדה.

"היה ברור שכדי להציל את הפעולה, צריך להשמיד אותה. יצאתי לקראת שולת המוקשים, דרכתי את הנצרה הנוצרת את מנגנוני החבלה ופתחתי בהסתערות על המקום המרכזי שבין שני הזרקורים שלכדו אותי וסנוורו אותי באופן מוחלט. הערכתי שאני נמצא כ־100 מטרים ממנה ומשכתי בידית הפעולה. הידית משחררת שתי נצרות ומצוף שאליו אני קשור בחבל. משכתי את ידית הפעולה עד שהידית התקפלה לי ביד והמצוף לא השתחרר, המצוף נשאר מחובר לסירה ואני אליו. ניתכה עלי אש מאוד צפופה, הייתי במרכז של תאורה והאנייה הייתה בתנועה מהירה" (עמוד 62), סיפר. למרות שורת התקלות בן־נון הצליח להיחלץ מסירת הנפץ רק ברגע האחרון, כ־40 מטרים מהספינה. סירת הנפץ שהכווין לעברה פגעה בה ושולת המוקשים וזו טבעה. על גבורתו עוטר בן־נון בעיטור "גיבור ישראל".

בהמשך למד בן־נון הנדסה ימית ב־M.I.T ועבר לשרת כמפקד המשחתת אח"י "יפו". במלחמת סיני, בשנת 1956, פיקד בן־נון על המשחתת בקרב הימי כנגד המשחתת המצרית "איברהים אל־אוול".

כמפקד החיל יזם בן־נון את ההצטיידות בסטי"לים. לדבריו, "הזרוע הימית של ישראל צריכה להיות ארוכה, מגוונת ויעילה, כשהיא נשענת בעיקר על סטילים, על צוללות, ועל שייטת 13 בעלת אמל"ח חכם ומגוון" (עמוד 116).

מן הספר עולה דמותו של בן־נון כמפקד מוביל וערכי, אך גם כמי שהציב סטנדרט גבוה לאנשיו בכל האמור בנורמות של פיקוד ודוגמה אישית. "מפקד – במושגים שלנו הוא הראשון לחובות ואחרון לזכויות. הוא נקרא לניקיון כפיים ולדוגמא אישית. אנו מצפים מהקצין להיות הראשון לשאת בעול, להסתער על מכשול ולצאת קדימה ברגע קשה" (עמוד 126), אמר לפקודיו ותמצת את מושג המפקד כולו למשפט אחד.

בהקדמה שכתב לספר סיכם אלוף (מיל.) עמי אילון, שכמו בן־נון פיקד על שייטת 13 (וכמותו עוטר בעיטור הגבורה) כמו גם על החיל כולו את דמותו של בן־נון בעיניו ובעיני חיל הים: "הלחימה בהרי ירושלים והפציעה בקרב נבי סמואל.
החזרה ב"אלבטרוס" והקמת יחידת סירות הנפץ ביפו.
ההסתערות האישית וטיבוע ה"אמיר פארוק", אוניית הדגל של הצי המצרי באוקטובר 1948.
הקמת הקומנדו הימי.
הפיקוד על משחתת חיל הים "יפו" בפעולה ללכידת ה"אברהים אל אוול" והפיקוד על חיל הים כולו.
תמיד לפנינו, בדרכך המיוחדת, שבצעד הראשון היא שונה ואיננה מובנת, ובהמשך היא הופכת לדרך המלך" (עמוד 9).

העורכות הצליחו לאגד שורה של קטעי זכרונות, קטעים מקשרים ומסמכים שכתב נשוא הביוגרפיה לכדי ספר מרתק לקריאה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על התקופה לקחה אותנו - יוחאי בן-נון - דיוקן