ביקורת ספרותית על חיל-רגלים ממוכן מאת ריצ'ארד סימפקין
ספר לא משהו

---

הספר "חיל רגלים ממוכן" מאת בריגדיר־גנרל ריצ'ארד סימפקין (הוצאת מערכות, 1986) , הוא מדריך מקצועי שמבאר את תפקידיו, מבנהו, ציודו ואתגריו של החי"ר הממוכן בשדה הקרב היבשתי, בדגש על תפקידיו בקרב המשולב, כפי שהצטיירו למחבר בשנות השמונים של המאה שעברה בואכה העשור שלאחר מכן.

בהקדמה כתב אלוף (מיל.) ישראל טל כי "בספר זה, שעניינו חיל הרגלים הממוכן והמשוריין, יימצא הקורא העברי כר נרחב להתגדר בו, בכל הנוגע לסוגיית מקומם של חיל הרגלים וחיל השריון בקרב היבשה וליחס ביניהם. שהרי סדנא דארעא חד הוא, וההתלבטות לגבי ייעודו של חיל הרגלים בשדה הקרב המודרני והמשוריין, היא נחלת כל הצבאות המודרניים מאז מלחמת העולם השנייה" (עמוד י'). טל זכור בעיקר כ"מר שריון" המיתולוגי שעיצב את דמותו של החיל ופיקד על אוגדת הפלדה במלחמת ששת הימים, אך החל את דרכו בחיל הרגלים, כמפקד כיתה בבריגדה היהודית במלחמת העולם השנייה וכמ"פ במלחמת העצמאות. נראה כי בספר מצא חיזוקים לתפיסתו בדבר חשיבות הכוח היבשתי. "מי כמונו בישראל יודע שאין לחלוק על קביעת המחבר שהכוח הנייד והמשוריין הוא נושא ההכרעה ביבשה" (עמוד י'), כתב.

סימפקין לחם כקצין שריון במערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה ועוטר בצלב הצבאי על גבורתו. על תפקידו בתכנון טנק הצ'יפטיין הוענק לו בשנת 1963 עיטור מסדר האימפריה הבריטית. לאחר פרישתו פנה לכתיבה ומחקר צבאי ונחשב לאחד התיאורטיקנים החשובים בתחום בבריטניה.

בספר, שלכאורה עסק בחי"ר הממוכן ובפועל ניתח את צבא היבשה על חולשותיו ואתגריו במגוון צבאות, ציטט סימפקין מייג’ור בצבא היבשה הבריטי שבשלהי המאה ה־19 עמד על כך "שהחילות השונים של זרוע היבשה הבריטית אינם מאוחדים דיים. קיימת יותר מדי רוח כיתתית; אין הם תופסים שכל אחד מהם קיים אך ורק למען האחר, וכי יעילותו של צבא נמדדת על־ידי התוצאה ולא על־פי סך היעילות של כל אחר מן החילות" (עמוד 13). למעשה, טען המחבר, מעט השתנה ויש בכך כדי להטריד במיוחד שהדברים מזכירים קשיים שמתקיימים בצבאה של מדינה קטנה מוקפת אויבים במזרח התיכון.

כל רפורמה שתבקש להתאים את כוחות היבשה לאתגר שדה הקרב המודרני, באיזה צבא שלא יהיה, חייבת לקחת בחשבון את הסיפור המשעשע שהביא סימפקין בספרו. נהוג, כתב, לספר על תייר בריטי שנקלע עם מכוניתו לכפר נידח בדרום־מערב אנגליה וביקש הנחיות כיצד להגיע לעיר מסוימת. לאחר מחשבה ממושכת השיב תושב הכפר כי "אם אתה רוצה להגיע לשם, אל תתחיל מכאן" (עמוד 119). רוצה לומר, אם היסודות עקומים יהיה קשה מאוד לבנות בניין ישר.


סימפקין ציין כי ישנו שוני במודעות ובהסתגלות לטכנולוגיה בין הצבאות שנובע משוני תרבותי בין אומות. כך למשל, "האמריקנים מתייחסים למכשירים יעילים ואמינים כאל דבר המובן מאליו, והם מתייחסים למתקנים מורכבים למדי כאל חלק בלתי נפרד מעצמם, ממש כשם שאנגלי מהוגן מתייחס אל המטריה שלו. יחסי גומלין אלה משפיעים על החשיבה הצבאית האמריקנית בשתי דרכים. ראשית, חדשנות טכנולוגית מקודמת בברכה. ההערכה של יכולת צבאית חדשה ושל הדרכים לניצולה היא מעשה שבכל יום שיש להתייחס אליו בנחת ובהגיון, כשם שמסתגלים לשגרת מדיח כלים בבית. רק שינוי מהותי, או בעיה מוסרית חשובה כמו בעניין לוחמה גרעינית או כימית, מעלים רגשות על פני השטח. שנית, מזה זמן רב סוברים האמריקנים כי ריכוז ציוד רב, וביחוד ריכוז עוצמת אש מספקת, יביאו לניצחון במחיר נמוך של חיי אדם. אין להסיק מכך, ולו גם לרגע, כאילו אין החייל האמריקני אמיץ דיו או כי מפקדיו אינם נועזים דיים, אלא שהם מאמינים בשימוש בציוד כאמצעי להקטנת הסיכון והמחיר באבדות. הסתבר כי עיקרון זה לא הוכח דיו בוויטנאם" (עמוד 163).

סימפקין קבע, ולא בלי צדק, כי "לישראל יש שריון־עילית, מאותו טיפוס שהי השריון הגרמני של הורמאכט – מדיניות שחזרה ואישרה אותה לאחר ויכוח מר בתחילת 1978. למרות זאת, וכנראה בגלל פני השטח ופערים מדאיגים אחדים במצאי שלה, נראה שישראל סומכת יותר מדי על הטנק בתור שכזה. כשהייתה לישראל שליטה באוויר, אש ישירה עדיפה ושטח טוב לפעולת טנקים, היה השריון שלה במיטבו. ברגע שהופרע על־ידי תקיפות אוויר וניצב מול מערכות טילי נ"ט מונחים בעלות עוצמה והגנה המנוהלת בהיגיון, נפלו ביצועיו בהרבה ממה שהתחייב מהאמצעים שהופעלו נגדו" (עמוד 169). נשאלת השאלה, איזה כוח שריון לאורך ההיסטוריה לא הפגין רמת ביצועים פחותה נוכח התנאים שתיאר סימפקין. עם זאת, ציין, "ההבדל העיקרי בין מהלכי פתיחה אפשריים של השריון הישראלי לבין "מלחמת הבזק" הוא ללא ספק בכך שישראל חייבת לנהל קרב הבקעה ולנצל הצלחה עם אותם כוחות. הבעיה שלה היא לנצח בקרב ושעדיין יישאר בידה די כוח כדי להמשיך. ככל שירצו הישראלי ניידות גבוהה היא תהיה חסרת ערך לגביהם בלא היכולת להישרד" (עמוד 170).

לתפיסתו של סימפקין, שכאמור רכש את ניסיונו הקרבי במלחמת המדבר כנגד צבאו של רומל, מפקדי הכוחות הממוכנים והמשוריינים חייבים להיות התקפיים ויוזמים. "גנרל שפיידל, בשעה שהיה ראש המטה של רומל, העריך את פטון כ"גנרל היחידי של בעלות־הברית שהעז לחרוג מן התחום המאובטח בנסותו להשיג הכרעה". נטילת סיכונים בלתי מחושבים, המגיעים אפילו עד כדי העמדת פנים, היא אולי מאפיין נוסף של "מלחמת הבזק". צליחת נהר המז על־ידי רומל ב־13 במאי 1940 וההתקדמות הלילית שלו לעבר לה־קאטו בליל ה־17/16 במאי הן דוגמאות מצוינות של לקיחת סיכון טאקטי שנחשב כבלתי מקובל אפילו על־פי התורה הגרמנית של אותם ימים, ואשר הביא תמורה ברמה המערכתית, וכמעט ברמה האסטרטגית" (עמוד 140).

"התבוננתי בחי"ר של צבאות שונים בשעת פעולה, וכן בצנחנים, באנשי קומאנדו בריטים ובנחתים אמריקנים. לעיני כל מתבונן בולטת מאוד העובדה שיחידות מיוחדות אלה מפעילות שניים או שלושה אנשים בלבד כדי לבצע משימות שהחי"ר הרגיל מפעיל בהן שמונה או עשרה אנשים. בדרך כלל הקבוצה הקטנה יותר גם מבצעת את המשימה טוב יותר, ותוך סיכון קטן יותר לעצמה" (עמוד 57), ציין סימפקין. כוחות אלה, לרוב, אינם ממוכנים, אלא יבילי אוויר וים.

בהמשך לכך, יש לקחת בחשבון הערה של האלוף (מיל.) טל בהקדמה לספר: "המחבר מציין, ובצדק, את החשיבות של הענקת ניידות מערכתית ואסטרטגית לחי"ר, באמצעות מטוסי תובלה ומסוקים. היות שעניינו של ספר זה הוא בחי"ר הממוכן, ולא במכלול המרכיבים של קרב היבשה, אין כאן התייחסות ליחידות ולעוצבות רב־חיליות מעופפות. על הקורא לזכור עובדה זאת ולא להתעלם מכוח ההסתערות האנכי בבואו לצייר לעצמו תמונה יותר מקיפה של שדה הקרב העתידי" (עמוד י'). ומכאן שהתמרון היבשתי כולל יותר מאשר כוחות ממוכנים ומשריינים, והמפתח הוא בשילוב הכוחות, החילות והזרועות.

סימפקין הוציא מתחת ידו ספר משמים למדי, יבש, מלא עובדות על מערכות נשק שרובן כבר לא רלוונטיות, ולצידן עקרונות הפעלת כוח ואבחנות על בניין הכוח הצבאי ואתגריו שכוחם יפה גם כיום. מי שיידע להוציא את המוץ מן התבן יפיק מן הספר תועלת. מי שלא, ישתעמם.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על חיל-רגלים ממוכן