ביקורת ספרותית על לבנון: המלחמה האבודה מאת חיים הר-זהב
ספר טוב

---

המחבר, בעצמו בוגר המלחמה הזו, עשה עבודת מחקר מקיפה ומשחזר את התקופה. זה איננו ניסיון לכתוב ספר היסטוריה המנתח את 'המלחמה האבודה'- זהו ניסיון לתעד את המציאות באותה מלחמה מנקודת מבטו של החייל הקרבי. לכן הספר מתבסס על מאות ראיונות אישיים, יורד לרמה 'מיקרו', ונוקב בשמותיהם ובסיפוריהם של החיילים שראיין. זהו ניסיון לתעד מציאות יומיומית שהייתה נחלתו של דור שכיום הוא כבר בגיל העמידה, חי עדיין תחת הרשמים הקשים של אותה מלחמה, וחש שכל הפרשה ההיא נמחקה מההיסטוריה הרשמית של ישראל. במלאת 20 שנה ליציאה של צה"ל מלבנון ראינו תוכניות בטלוויזיה ועכשיו אנו קוראים ספר זה אודות 'המלחמה האבודה'.

הקריאה בספר הזה קשה. בכל דף אנו מתוודעים לדמות נוספת של לוחם, לסיפור חייו ולמסלול שירותו הצבאי. הלוחם אינו שורד את הדף. במהלך הקריאה הולכת ומשתררת מועקה: כולם מתו? מנגנוני הגנה מונעים ממני לצלול לתיאורם של הלוחמים כדי שלא להתקשר רגשית ולהיפגע בהמשך. בכך, יותר משמדובר בספר המשחזר מציאות חיים, הלך-רוח, אווירה - זהו ספר זיכרון המתמקד בהנצחה. זה חשוב יותר למי שקשור לסיפור עצמו, ומתגמל פחות לקורא המתעניין.

האווירה הכללית השורה על הספר היא התרסה על עצם השהייה של צה"ל בלבנון, שהייה חסרת-תוחלת לכאורה. מדובר בתקופה שבשנים 1996-2000, כשישראל כבר הייתה בתהליך של נסיגה מרוב שטחה של לבנון אבל עדיין החזיקה ברצועת הביטחון. המלחמה בין צה"ל לחיזבאללה הקצינה והלכה,מספר ההרוגים והפצועים האמיר, ונראה היה שצה"ל נקלע לסוג של 'תיקו' מול החיזבאללה: סופג אבדות ואינו מצליח להכריע. מצב הרוח הציבורי הלך והתדרדר, והקריאה לנסיגה מלבנון הלכה והתגברה. תנועת 'ארבע אימהות' המריאה לגבהים פוליטיים, ו'שעון ההרוגים יצר לחץ כנגד הממשלה ופיקוד הצבא. התגובה של צה"ל הייתה התגוננות בשתי החזיתות: הקטנת פרופיל צבאי מול החיזבאללה כדי לצמצם אבדות, והתגוננות מול דעת קהל עויינת הקוראת לנסיגה. המחבר מצדיק את הדרישה הציבורית לנסיגה, ולכן האווירה לאורך הספר היא של מלחמת-חינם, ללא מטרות, וניסיון נואש של לוחמים לשרוד את המלחמה המיותרת. הם, בראייה זו, הוקרבו.

זה מעורר מחשבה. אחרי מאה שנים של סכסוך ערבי-יהודי יש עדיין שאלה אם הסכסוך ניתן לפתרון. חושבני שאין פתרון חד וברור: אי אפשר להכריע את היריב בכוח הזרוע, ואין סיכוי שוויתור חד-צדדי מצידה של ישראל יסיים את הסכסוך. מה שנותר הוא לכן חיפוש אחר סוג של פתרון בהסכמה, לרבות תוואי מדיני ועיתוי שיאפשרו להתכנס לפתרון כזה. על כך אנחנו טורחים כבר מאה שנה, עם הצלחות וכישלונות, ועם הרבה ויכוחים פנימיים. הסיפור של לבנון הוא רק אפיזודה אחת בסאגה הזו: מדינה מלאכותית שהוקמה ע"י הצרפתים כדי להבטיח קיום למיעוט נוצרי במרחב מוסלמי - קרסה והפכה לשטח הפקר. אירגוני הטרור הפלסטיניים שגורשו מירדן ב-1970 השתלטו עליה והפכו אותה לבסיס טרור עצום נגד ישראל. למרות הניסיון הצבאי המוצלח של ישראל לגרש את אש"פ מלבנון (1982) - המדינה ההרוסה לא השתקמה, והפכה במקום זאת לבסיס לכוחות טרור איראניים (חיזבאללה) ולגרורה סורית. צה"ל נדרש להבטיח את יישובי הצפון, ולא ממש הצליח. הניתוח בדיעבד חשוב להסקת מסקנות צבאיות, לחיפוש חלופות מדיניות. הכאה על חטא איננה לקח, והיא גם מיותרת בתהליך הפקת לקחים. הלקח האפשרי מתנועת 'ארבע אימהות' והצלחתה הציבורית הוא כפול: האחד - שיש לנו דמוקרטיה מתפקדת ולציבור יש יכולת להשפיע על המהלכים המדיניים גם בין מועדי בחירות. השני - הציבור אינו מוכן לשלם את מחיר הביטחון. הלקח הראשון מביע עוצמה. הלקח השני מביע חולשה. ברמה היומיומית הוא מביא לשימוש מופרז בחיל האוויר וביחידות עילית רק כדי לצמצם אבדות, ועם הישגים צבאיים לא ברורים. ברמה העקרונית הוא משדר נכונות לוויתורים מתוך חולשה. זה לגיטימי, אבל אסור להתבלבל ולפרש זאת כנכס שלנו - זהו אילוץ שלנו. ויהיה מי שינצל את זה כדי למנוע התכנסות להסכם מדיני, כי המסקנה האפשרית של הצד השני היא שישראל מבינה רק כוח.

הספר מומלץ.

» ביקורות נוספות של דורון נחמני
» ביקורות נוספות על לבנון: המלחמה האבודה