ביקורת ספרותית על נשכחים מאת שרה פינבורו
ספר טוב

---

תארו לעצמכם מצב שבו בדיקת דם שגרתית תעניק לכם את התווית "פגומים" ותשלח אתכם לאי מבודד מהעולם כדי להתגורר בבית אימתני הקרוי בפי דריו "בית המוות."

זה המצב שאליו נקלע טובי. הוא נער בן 16 אשר נלקח בברוטליות מביתו ונלקח אל בית המוות. שם הוא מתגורר עם עוד נערים ונערות המשתדלים להשאיר את ראשם נמוך ולהימנע מעימותים עם האחות הראשית וצוות האחיות אשר מפקחות עליהם.

כל חשש מפני התפרצות המחלה ואפילו הפחד שמא מישהו יחשוד שאחד הנערים מגלה סימפטומים אשר בהכרח ישלחו אותו לסניטוריום הממוקם בקומה העליונה ושממנו איש אינו חוזר, מדרבן את כולם לשמור על התנהגות נאותה.

הבית מתנהל בצורת מחנה בעיניי. הילדים מחולקים לחדרים ולכל חדר בוס משלו. בין החדרים מתקיימת תחרות סמויה בנוסח "איזה חדר נשאר עם ההרכב המקורי שלו" או "מאיזה חדר לוקחים הכי פחות לסניטוריום."

השגרה ברורה: אוכל, לימודים, יחס אדיש ומנוכר מצד צוות המורים וצוות האחיות. הפחד מורגש בכל צעד ושעל. קשה לי היה לקרוא על בני נוער ששמחת החיים והאנרגטיות שלהם נגזלו מהם רק בגלל החשש מפני הבאות.

ואז קלרה מגיעה לבית המוות ומתהפכות היוצרות. היא מושכת, שונה ומעניינת. וטובי שלנו מוצא מי שיפר את השגרה שלו ביותר דרכים משהיה חושב שאפשר.

הסיפור מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של טובי והיא חולשת על כל הסיפור. השימוש בגוף ראשון הוא הכי נכון ומתאים לעלילה הזו. חייבת לציין שהרעיון ממש טורד מנוחה. לבודד נערים ולשכוח מהם רק בגלל שהם "פגומים" ולהשאיר אותם לחכות ליום שהם כבר יחדלו מלהתקיים, פשוט עצוב ואומלל.

הדמויות בסיפור מיוחדות מאוד בעיניי. יש מגוון רחב החל מנערים רגישים, מתגרים, שקטים ועד הבריונים. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו והוסיף הרבה מאוד לעיבוי העלילה.

זה מסוג הספרים שאתם קוראים ועל פניו ישנה תחושה שלא קורה כלום. אבל מתחת לפני השטח מבעבעים כל כך הרבה רגשות ומחשבות בנפשות הנערים, שבהכרח הקורא יחווה בעצמו.

הכתיבה כל כך בלתי מתאמצת שהיא סוחפת ולופתת מהעמוד הראשון. הצורך להבין מה הביא את הילדים לניתוק הזה, למקום כזה ולגורל כה אכזר, פשוט מרתק.

פועלות פה כל כך הרבה כוחות של הישרדות, של צורך בהפגנת אומץ, של אמונה וחוסר אמונה, של אוזלת יד, חוסר צדק ונבזיות וכן של אהבה נדיבה ומקריבה שזה הימם אותי. קראתי את הספר בשקיקה ובעניין רבים. קשה לי לומר שזה מותחן כי זה לא. הוא משחק בראש ובלב במקביל אבל בהחלט לא במובן הקלאסי של מתח. המתח בין מוותר וחיים בין שנאה ואהבה ובין ייאוש ותקווה הוא הוא המתח הדומיננטי בסיפור שונה ומיוחד זה.

מודה שהיה לי קשה לכתוב על הספר הזה. אשאיר לכם לחוות את הסופרת של "מאחורי עיניה" מזווית אחרת, ברובד עמוק יותר ואנושי הרבה יותר. אסיים בהמלצה חמה מאוד!

» ביקורות נוספות של איה
» ביקורות נוספות על נשכחים