ביקורת ספרותית על Diary of a Man in Despair מאת Friedrich Reck Malleczewen
ספר טוב

---

סדרת רישומי היומן הלא רציפים ויוצאי הדופן הללו המתעדים את תקופת הרייך השלישי היא נצחון בכל מובן אפשרי. אפשר להמליץ עליה ללא הסתייגות כמסמך חיוני לכל מי שמגלה עניין- אפילו אם הוא קלוש ביותר- בגרמניה הנאצית או בטוטליטריות, באופן תאורטי או מעשי, ואפשר בקלות להעמיד אותה לצד כתביהם של חנה ארנדט או ג'ורג' אורוול. הספר עומד בשני מבחנים- איכות הכתיבה היא סיבה מספקת לאחוז בספר ולהתחיל 'לבלוע' אותו ויתר על כן, יש לקרוא אותו בשל האומץ שנדרש לכתוב אותו, שכן גילוי היומן היה מוביל להוצאתו להורג של מחברו. אחד מהישגיו הספרותיים של היומן הוא הפסגה האמנותית אליה הוא משגיב שנאה, העלבות וגידופים. הוא מראה מה מסוגלות להשיג מעלות כמו הגינות ואהבת החירות, מחשבה סקרנית וספקנות כלפי השלטון, במיוחד כשהמחבר אינו מרוסן ע"י הצורך להשביע את רצון העורך או הקורא. היומן שרד למרות שבסופו של דבר הנאצים תפסו את פרידריך רֶק. הרוממות שבהתנגדותו של רֶק לנאצים מרשימה אף יותר בשל התאמתו לקטגוריה שנהנתה מחסות המפלגה. הוא היה שמרן נוקשה, מלוכן וריאקציונר שלא השתכנע בסגולות הדמוקרטיה. הוא היה קתולי אדוק ובאותה מידה היה משוכנע בקיומו של השטן. התנשאותו האריסטוקרטית כלפי האספסוף (mass-man) המורכב מה"טרמיטים" וה"נמלים" היא לעתים בדיחה על חשבונו.
היומן נפתח במאי 1936 בזכרון משתלח למדי, אך עדיין נוגע ללב, של חברו ההסטוריון והפילוסוף שפנגלר- שלאחרונה התאבד בקפיצה מול רכבת נוסעת. מספר אנקדוטות מתארות אותו כ"באמת אחד מהאנשים חסרי ההומור שפגשתי מעודי," נושא המפגיש אותנו לראשונה בהיטלר והנאצים "...להם יש סכוי למות כתוצאה מעליבות המורכבת מחוסר ההומור המושרש והחדגוניות המשמימה שלהם, שתחת שלטונם עוטה נוקשות של גוויה וכעת הוא מציין ארבע שנים בהן הוא חונק אותנו למוות." ניתן להבחין כאן באופטימיות מוקדמת החוזה את נפילת המשטר. ברשימה הבאה, מיולי 1936, כותב רֶק ממינכן ה"כמעט זרה." ולתושבים הגרמנים יש, הוא כותב, "סיכוי לאבד מה שנשאר מחופש התנועה ובכך להפוך לאסירים של עדר הקופים המושחת הזה." הוא מוסר את גרסתו לסיבה לעליית היטלר לשלטון ולהתדרדרות המוחלטת שבאה בעקבותיה. הנשיא פון הינדנבורג, שהעניק את הסכמתו לדרישתו של היטלר להתמנות לקאנצלר, יוצא מהעניין בקלילות יחסית- רֶק "לא ישפוט אדם שכבר הלך לעולמו"- וכניעתו נסלחת כיוון ש"לא היה לו את שיעור הקומה הדרוש למעמד לו מונה." רֶק מספר איזה סוג של ממשלה היה מעדיף: אוטוקרטית, לפחות לתקופת מה, כיוון ש"הגרמנים כפי שהם עכשיו זקוקים לשליט," למרות שכמובן לא ה"צועני עם הבלורית שמנהיג אותנו כרגע."

כבר ברשומות שקדמו לתקופת המלחמה מוסר רֶק עשרות דוגמאות המתארות את השפעת טבעו של המשטר על חיי היומיום ואת האימה היומיומית וההשפלה מהן סבלו אלה שהנאצים לא חפצו בטובתם. ווילי שמיד, לדוגמה, מבקר מוסיקה שנהרג בפוטש של רוהם- "בטעות, אפשר לומר, בלבול זהויות מצער"- ע"י כנופית ביריונים נאצים שרצחו כל שמיד שיכלו למצוא בספר הטלפונים עד שהיו בטוחים שמצאו את האחד שחפשו. רופא מתוודה על כך שרב הספורטאים במשלחת למשחקים האולימפיים ב-1936 אימפוטנטים, מפוטמים בסמים בכדי שיזכו במדליות ויוכיחו עליונות ארית. אנו למדים ש"בכל מקום במסדרונות המלונות אפשר להבחין לפני הדלתות במגפיים המכוערים של הקצינים בעלי פני הסמל שזה עתה קודמו." הוא מספר כיצד התגלח במלונו שבמינכן כשלפתע שמע קול חבטה. כשניגש לברר את שארע מצא "אדם מוטל, רגליו פשוטות לרווחה, גולגלתו סדוקה ומוחו בבריכת דם על המדרכה." מתברר שהאיש היה קצין אס.אס ששתה קצת יותר מדי וקפץ מהחלון כיוון שהיה תחת חקירה בחשד שלקח חלק במזימה נגד היטלר. בנוגע למלחמה רֶק מקונן על גרמניה וחוזה את מפלתה: "אני גרמני, באהבתי אני מקיף את כל הארץ הזו בה אני חי... אני נרעד מכל עץ ועלה שנעלמים, מכל עמק שקט הנחרב... האדם חייב לשנוא את גרמניה הזו אם הוא רוצה לאהוב אותה." חלק ממה שמקשר את דבריו של רֶק עם מה שידוע על התקופה לקורא בן-ימינו הם הארועים המרכזיים המאוזכרים ביומנו. בספטמבר 1938 אנו עדים לליל הבדולח, בו מאשים רֶק את "סוכן הסדקית הצולע" יוזף גבלס. זה די ברור שבין חבריו של רֶק היו יהודים רבים, לפחות עד שהם עזבו את גרמניה. "דיקטטורים חייבים לביים מופע זיקוקי דינור מדי כל חמישה חודשים כדי לתחזק את נאמנות האספסוף," מניח רֶק.
עוד אנו למדים על גברת יהודיה שהוסגרה ע"י תומך נאצי שחשק בדירת שני החדרים המצוחצחת שלה במינכן. בסירובה להתפנות, בעודה מודעת לעובדה שסירוב יספק עילה למעצר ואולי אף גרוע מכך, "היא פנתה בבקשה דחופה לקבלת רעל שיפעל במהרה" לרופא, שחוסר התקווה שבמצבה שכנע אותו- והוא נתן לה ציאניד באמצעותו היא התאבדה. "המלשין," אומר רֶק, "גלה חוסר סבלנות והמתין מחוץ לדלת דירתה בזמן שנטלה את הרעל."

ב-1938 אנו קוראים כמה פסקאות מסיחות דעת ונושאן הוא הנוקאוט שחטף יקיר הנאצים מקס שמלינג בסיבוב הראשון מידיו של ג'ו לואיס בקרב הגומלין על תואר אלוף העולם במשקל כבד. רֶק מתענג על המאורע, "ישבתי עד שעות הבוקר המוקדמות והאזנתי לתוצאות הקרב. כששמענו שכל הדרמה שם הסתיימה תוך שתי דקות פרצנו בצחוק."
ההבלחות האופטימיות האלה מתפוגגות עם תחילת המלחמה והשקפתו של רֶק מחמירה בהדרגה, למרות שהוא שומר על היכולת לשעשע. יכולתו של רֶק לשמור על חוש הומור בעודו מתאר ארועים חמורים ניכרת; הוא מבקר בעיר האוסטרית פילאך, שם "מספיק באדם הלבוש חליפה עשויה היטב כדי לעצור את התנועה" ו"המלון מסריח כמו הבלקנים." היטלר הוא "בובה בדמותו של ביסמרק ובוודאי היה צריך לבלות ארבעה שבועות במיטה אילו ניסה אי פעם לאכל אחת מארוחות הבקר של ביסמרק... ג'ינגיס חאן צמחוני... השליט הסריס... רב-מלצרים הסוגר כפו על יד המגישה לו תשר... פרצוף חרא עלוב."

תחילת המלחמה היא שמאפשרת השוואה לאורוול במובן יותר ספציפי, במיוחד כשרֶק, בסרקזם, מדבר על "התהילה החדשה של השפה הגרמנית.":
"ואז כשנאמר להם שהגרמנית שלהם היא גרמנית של קירות המשתנה ושל הסרסורים, הם הפכו מרושעים ושאגו שהם חיילים וככה חיילים מדברים, ואם אתה לא מאמין- תוכל לגלות זאת בעצמך במחנה הריכוז."
השוואה מובנת מאליה נוספת אפשר לעשות כשרֶק מספר על טייסים אמריקאים שצנחו קרוב למקום מגוריו לאחר שמטוסם נפגע וניצלו מההמון שאיים לקרוע אותם לגזרים ע"י חייל גרמני "שהצהיר שלא יאפשר זאת ונפנף באקדחו לאות אזהרה, מה שהציל את האנשים האומללים האלה מהשפלה."
ניסיון ההתנקשות הכושל בחייו של היטלר בנובמבר 1939 מביא את רֶק להשערה אופטימית- ולחלוטין לא מדוייקת- ש"אין, אני חושב, יותר מ-1000 ילידי מינכן שאינם מדוכאים מכך שהנסיון כשל." השערה זו מעלה אחת מהשאלות המרכזיות שמציב הספר: כמה אנשים הסכימו עם דעותיו של רֶק? רֶק אולי התנהל באופטימיות, אותה הוא מסגיר בתאוריו התדירים את התומכים הגסים של הנאצים בהם הוא פוגש בקרב האנשים הרגילים. כשהמלחמה מעמיקה ו"למפלצת נמסרות הבשורות הרעות מסטלינגרד" מתגלים עוד ועוד סימנים להתנגדות, המעודדים את רֶק להסיק ש"קץ מזוהם, בהשפלה ובושה ולקול הצחוק הלעגני של שאר העולם!" קרב. מספר חודשים לאחר כתיבת רשומה זו מפברואר 1943 הוצא להורג אוטו המפל שהגלויות האנטי-נאציות שחבר עם אשתו היוו בסיס לנובלה של הנס פאלאדה. מתקבל על הדעת, לכן, שפרידריך רֶק לא התנגד לנאצים לבדו- רֶק גם חולק מחווה ל"גרמנים הראשונים של תחיית הרוח," פטר וסופי שול, ש"הסתלקו מהחיים האלה בשקט, בכובד ראש וברוממות" באמצעות להב הגיליוטינה לאחר שנמצאו אשמים בהוצאה לאור של ספרות אנטי-נאצית.

שאלה מרכזית נוספת שיש לשאול היא כמה מהדיווח שמוסר רֶק מדוייק. באשר לנקודה זאת קיימות ראיות להפרזה, או לפחות לרגישותו של רֶק לרכילות. הוא מתייחס ל"משרד הרייך לאתיקה בפעילות עסקית" שלא היה קיים, ולהתאבדות של יוניטי מיטפורד בינואר 1940- פשיסטית פנאטית אנגליה בת המעמד הגבוה שנדבקה בפטיש ההיטלראי- שלמעשה מתה בנסיבות טבעיות ב-1948. על היטלר נאמר ש"יש לו הרמון מלא בחורות צעירות," טענה שאינה מוכחת. אך דוגמאות אלה מתארות פגמים מינוריים בסביבה בה החדשות הזמינות היחידות היו מה שהנאצים רצו שתשמע. הטיעונים סביב מידת דיוקו של רֶק משורטטים באחרית הדבר שחיבר ריצ'רד ג'. אוונס, להם תרם בעקר הפוליטיקאי והסופר ארנסט נייקיש (Ernst Niekisch) ש"לא האמין למלה שיצאה מפיו של רֶק... אך עזבו אותו במנוחה, תהנו, הוא משקר כ"כ יפה!"

רֶק בוודאי ידע שכתב מילים שלא ייקראו עד לאחר שהוא, או המשטר, ימותו; ההפקרות המשועשעת שמתקבלת כתוצאה מההתקפות שהוא משלח במשטר מתמצתת את רוח הדברים:
"למרות שצורך פנימי הוא שמניע אותי, אני חייב להתעלם מהאזהרות ולהמשיך ברשימותי המיועדות לשמש תרומה להיסטוריה התרבותית של העידן הנאצי. לילה אחר לילה אני מסתיר את התיעוד עמוק ביערות שעל אדמתי... משגיח ללא הרף שמא צופים בי, ללא הרף משנה את מקום המסתור."
ספורו של רֶק מסתיים באומללות. למרות שהנאצים לא גילו את כתב-ידו הוא הולשן, נעצר, ובסופו של דבר נשלח למחנה-ריכוז דכאו שם מצא את מותו לאחר שנדבק בטיפוס- לפני שהספיק לחזות בשואה שחוללו הנאצים.

(Friedrich Reck-Malleczewen- Tagebuch eines Verzweifelten)

*נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים באחריותי

» ביקורות נוספות של רוסיננטה
» ביקורות נוספות על Diary of a Man in Despair