ביקורת ספרותית על דמדומים - דמדומים #1 מאת סטפני מאייר
ספר טוב

---

קראתי את דמדומים לפני כמה שנים ולא ממש זכרתי את הספר, רק זכרתי שנהנתי ממנו. בתקופה הזאת אני קורא ספרים שיש לי בבית, וככה יצא שלקחתי את הספר והתחלתי לקרוא אותו שוב, והרגשתי כאילו אני קורא אותו בפעם הראשונה. מדי פעם היו לי פלאשבקים לקטעים מסוימים ולא יותר מזה, לכן הביקורת על הספר תהיה כאילו קראתי אותו רק פעם אחת.

"דמדומים" הוא רומן רומנטי עם אלמנטים של פנטזיה וערפדים. חשוב שתדעו שזהו רומן רומנטי לכל דבר, אז אם חיפשתם ספרי פנטזיה כמו הארי פוטר על ערפדים, זה לא הספר בשבילכם. אם אתם רוצים לקרוא/לנסות לקרוא ספר עם אהבה וערפדים וזה נשמע לכם מעניין, מומלץ בחום!
הספר מסופר מנקודת מבטה של בלה, בת 17 שעוברת לגור מאמה בפניקס החמה אל אביה צ'רלי, בעיירה הגשומה פורקס. היא מתחילה חיים חדשים, בית ספר חדש, ושם היא מכירה את אדוארד, בחור "עם יופי על-אנושי", כפי שמתואר גם בתקציר של הספר. הם מתאהבים, והבעיה – שאדוארד הוא ערפד.
הספר מתאר בת אנוש שמתאהבת בערפד. לדעתי זה מקורי, יוצא דופן וגאוני. ככה יצא שכבר לפי התקציר של הספר אני אהבתי אותו. רק קיוויתי שאני אוהב גם את הסיפור עצמו... ואהבתי מאוד! זהו ספר שאני לא אשכח.

יש כמה דברים שאני רוצה לעבור אתכם עליהם בביקורת:
קודם כל, הספר לא מורכב. 415 עמודים שחלפו ביעף, בלי הרבה אירועים חשובים. הספר בנוי כך: אקספוזיציה (שמכירים את הדמויות, בלה עוברת לעיירה ומתחילה ללמוד בתיכון חדש), שיחות אישיות שלה עם אדוארד (הייתי אומר שזה בערך 300 עמודים, כלומר הספר רובו ככולו שיחות של בלה עם אדוארד), ובפרקים האחרונים של הספר – שיא והתרה. זה לא ספוילר. אני לא אספיילר אף פעם בסקירות שלי. אני אומר לכם את הנקודות החשובות שצריך לדעת אם רוצים לקרוא את הספר. אז אם מעניין אתכם מה בלה מרגישה, איך היא התאהבה בערפד, איך אדוארד הגיב, מה השיא של הספר ואיך הוא מסתיים – תקראו ותהנו!

ארצה להוסיף דבר שהפריע לי (ולעוד קוראים רבים ברחבי העולם) בספר הזה – בלה אינה גיבורה אקטיבית. כלומר, היא גיבורת הספר והיא הדמות הראשית, אבל היא ממש לא "ה-גיבורה". היא לא עצמאית, היא תמיד צריכה עזרה, היא לא עושה כמעט כלום לבד. וכשהיא עושה דברים בעצמה, זה לא מצליח לה או שזה בא לרעתה. היא תמיד נופלת, ויש לה נטייה משונה להיקלע לצרות. היא ההפך המוחלט מהגיבורים שאנו רגילים לקרוא עליהם בספרים.
כשאני קורא ספר, מה שחשוב לי זה לאהוב את הגיבור, לקנא בו, בערך, לחקות אותו, ואני רוצה להתנהג כמוהו במציאות. הגיבורים שאני קורא עליהם בספרים עוזרים לי מאוד להתמודד עם סיטואציות בחיי היומיום כשאני חושב לעצמי: פרסי ג'קסון לא היה מפחד עכשיו... או ג'ון סנואו היה עושה את זה, ואני יכול כמוהו... מחשבות כאלה, הבנתם?
אז בדמדומים זה לא קרה ולא יקרה לי. נקודת המבט בספר היא סטנדרטית ורגילה: תלמידת תיכון שאין בה משהו מיוחד, וקורים לה כל מיני מצבים שהסביבה אחראית לה. משהו כזה... אולי בספרי ההמשך זה ישתנה. (קראתי אותם מזמן וראיתי את הסרטים אבל אני לא בדיוק זוכר)
*עדכון: בראיון עם סטפני מאייר, היא אמרה שהיא עשתה את זה בכוונה. היא רצתה ליצור דמות אנושית רגילה לגמרי, ולא גיבורה, שהסביבה הסובבת אותה אחראית לאירועים. היא מוקפת בטובים ורעים. דמויות אנושיות, ערפדים ואנשי זאב, טובים ורעים. דוגמה לא מוצלחת במיוחד אבל עדיין: כמו בתוכנית "ארץ נהדרת", שהמנחה הנורמלי מוקף ב"משוגעים". סטפני מאייר בהחלט הצליחה להסביר את עצמה טוב ולשכנע אותי שהספר מיוחד יותר מאחרים דווקא בשל כך.

זה הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו שהפריע לי בספר הזה. רגע, נזכרתי בעוד דבר אחד יחיד ואחרון: הייתה הרגשה לאורך הספר שבלה התאהבה רק במראה של אדוארד, ולא באופיו או בהתנהגותו. כל הזמן היא מסתכלת רק על איך שהוא נראה, והיא מתארת לנו את צבע העיניים, החולצה, האף, המצח, החיוך, הצחוק, וכמעט תמיד מוסיפה לכל תיאור כזה את המילה "מושלם". נו, באמת. זאת התאהבות? זה נשמע כמו קראש. במהלך הספר הם עוברים דברים ביחד ואז זה כבר הרבה יותר הגיוני, אבל נגיד בהתחלה היא ישבה בכיתה ליד אדוארד והוא לא התייחס אליה, אפילו נראה כאילו הוא שונא אותה - אז למה היא התאהבה בו? היא אהבה את המראה וזהו, וזה היה מעצבן, עד שהספר התקדם וזה נראה אמין יותר כי הם חוו אירועים ביחד.
לדעתי, אין עוד משהו לא טוב בספר הזה. הוא מוצלח מאוד, והייתי נותן לו 4.5 כוכבים.

כעת אסביר מה אהבתי בספר מעבר לעלילה.
בכריכה כתוב שסטפני מאייר אומרת על ספרה: "תמיד הערצתי את היכולת של סופרים ליצור מצבים של פנטזיה בלתי אפשרית, ואז לאכלס אותם בדמויות אנושיות שהופכות את המצב הפנטסטי לאמין. אני מקווה שדמדומים מציע לקוראים חוויה כזאת".
אחרי שקראתי את הספר, אני יכול לומר בוודאות – דמדומים אכן מציע לקוראים חוויה כזאת. זה משהו שלא קרה לי בהרבה ספרים שקראתי. למשל, בפרסי ג'קסון זה לא עובד. זאת פנטזיה הזויה. בדמדומים יש משהו אמיתי וזה הופך את הספר למאוד כיפי ומהנה!

עוד משהו שאהבתי בספר: סטפני מאייר הצליחה להכניס לליבי רגשות מהקריאה. בפרק 20 הייתה לי מועקה; בפרק 21 הייתי מתוח; פרק 22 היה מלחיץ; והייתה לי סחרחורת איומה בפרק 23. באפילוג חייכתי לעצמי. הסופרת הצליחה להעביר רגשות ממש ממש טוב. הסוף היה כתוב ממש טוב. השיא היה טוב, מפתיע ולא צפוי. הכתיבה הייתה מדהימה כי הצלחתי לחוות את הדברים האלה למרות שאני בן והספר מסופר מנקודת מבט של בת - אז תחשבו כמה הכתיבה טובה כי גם בנים יכולים להנות מהספר.

"דמדומים" היה סוחף מאוד ופשוט יחסית, ונהנתי לקרוא אותו במשך שעות רצופות מבלי שנמאס לי, ובהחלט זהו ספר מוצלח ביותר. אני כל כך אוהב את הגאוניות הזאת של ספר שמשלב בתוכו רומנטיקה עם ערפדים, כי סתם ספר רומנטי רגיל משעמם אותי.
אהבה ודם... שילוב מנצח.

אני אסכם בציטוט בלתי נשכח מתוך הספר, שבעצם מתמצת את העלילה:
"שלושה דברים היו ברורים לי לחלוטין. ראשית, שאדוארד הוא ערפד. שנית, שחלק ממנו – לא ידעתי מה עוצמתו של החלק הזה – צמא לדם שלי. ושלישית, שחד משמעית וללא שום תנאי, אני מאוהבת בו." ~בלה, מתוך עמוד 166

» ביקורות נוספות של תום
» ביקורות נוספות על דמדומים - דמדומים #1