"המלומדים במצודה, המופקדים על תיעוד תולדות ווסטרוז, משתמשים בכיבוש של אאיגון כאבן הפינה וכנקודת ההתייחסות שלהם לשלוש מאות השנים האחרונות" (עמוד 15).

הספר "אש ודם" (הוצאת אופוס, 2019) מאת ג'ורג' ר.ר מרטין מהווה קדימון נוסף לסדרת ספרי המופת הלא גמורה שלו "שיר של אש ושל קרח" (העובדה שהסדרה הטלוויזיונית המשובחת כן הסתיימה ושהסוף ברור מאוד אינה נחשבת). בספר הנ"ל נראה שבמרטין הלך בעקבות טלקין, מחבר "הסילמריליון" וכתב את האלה תולדות שלו לשלטון בית טארגאריין על ווסטרוז.

הטארגאריינים, המשפחה היחידה של שרי הדרקונים ששרדה לאחר חורבן ואליריה, השתלטה תחילה על מצודת דרגונסטון וממנה פלשו לווסרוז אאיגון טארגאריין ואחיותיו, רכובים על גבי דרקונים. שר צבאו הנאמן היה אוריז באראתיאון, אשר "כונה בפיו “המגן שלי, השריון שלי, יד ימין החזקה שלי״. מאז והלאה נקרא באראתיאון בפי המלומדים בשם ימין המלך הראשון" (עמוד 22).

במלחמה בה כבש אאיגון את ווסטרוז זכורה במיוחד הדרך בה התמודד עם המלך הארן השחור, שהתגורר בטירת הארנהל המרשימה. בטרם הקרב נפגשו שני המלכים:
"לכל מלך היו מלומד ונושאי כלים שהקשיבו לחילופי הדברים, ולכן השיחה שהתקיימה ביניהם זכורה עד ליום הזה.
“היכנע עכשיו״, אמר אאיגון, “ותוכל להישאר הלורד של איי הברזל. היכנע עכשיו, ובניך יחיו לשלוט אחריך. שמונת אלפים איש מקיפים את חומותיך״.
“מה שמחוץ לחומות לא מדאיג אותי״, אמר הארן. “החומות האלה חזקות ועבות״.
“אבל הן אינן גבוהות מספיק כדי לעצור את הדרקונים. דרקונים עפים״.
“בניתי את המצודה הזאת מאבן״, אמר הארן. “אבן אינה נשרפת״.
ועל כך אמר אאיגון, “כאשר השמש תשקע היום, שושלתך תבוא לקיצה״.
נאמר כי הארן ירק לשמע דברי אאיגון וחזר לטירתו. ברגע שנכנס פנימה, הוא שלח את כל אנשיו לביצורים ובידיהם חניתות, קשתות ורובי קשת, והבטיח אדמות ואוצרות למי שיהרוג את הדרקון. “אילו הייתה לי בת, קוטל הדרקון היה מקבל גם את ידה״, הכריז הארן השחור. “במקום זה, אתן לו את אחת מבנותיו של טאלי, או את כל השלוש אם ירצה בכך. או שהוא יכול לבחור כל אחת מבנותיו של בלאקווד, או של סטרונג, או כל נערה שנולדה לבוגדים האלה מהקלשון, הלורדים של הבוץ הצהוב״. ואז פרש הארן השחור למגדלו, מוקף בשומרי ביתו, וסעד עם בניו הנותרים.
כאשר דעך אור השמש האחרון בשמיים, הביטו אנשיו של הארן השחור אל האפלה היורדת, ואחזו בחניתות וברובי הקשתות. כאשר הדרקון לא הופיע, כמה מהם חשבו כי דבריו של אאיגון היו איומי סרק. אבל אאיגון טארגאריין המריא גבוה עם הדרקון שלו, עד מעל לעננים ועד שהדרקון נראה כזבוב כנגד הירח ותו לא. רק אז הוא צלל מטה, וכשעשה זאת זה היה בתוך חומות הטירה. על כנפיים שחורות כזפת, באלריון צלל בחשכה, וכאשר המגדלים הגבוהים של הארנהל הופיעו תחתיו שאג הדרקון בזעם ושטף אותם באש שחורה שניצוצות אדומים בהקו בה" (עמוד 25).

אאיגון היה אויב אכזר. "אבן אינה נשרפת, כך התרברב הארן, אך הטירה שלו לא הייתה עשויה רק מאבן. עץ וצמר, חבלים וקש, לחם ובקר מעושן ותבואה, כולם עלו בלהבות. וגם ילודי הברזל של הארן לא היו עשויים מאבן. בוערים וצורחים, אפופים בלהבות, הם רצו בחצרות, נפלו מהביצורים וצנחו אל מותם. וכאשר האש חמה דיה אפילו אבן תיסדק ותימס. לורדי הנהרות מחוץ לחומות הטירה אמרו לאחר מכן כי המגדלים של הארנהל זהרו בלילה באור אדום, כמו חמישה נרות גדולים… וכמו נרות, הם החלו להתעוות ולהתמוסס כאשר נהרות של אבן מותכת זלגו מטה.

הארן ואחרוני בניו מתו בלהבות שעטפו את המצודה המפלצתית באותו הלילה. עימם מת גם בית הואר, וכך גם אחיזתם של ילודי הברזל בארץ הנהרות. למחרת, מחוץ לחורבות מעלות העשן של הארנהל, קיבל המלך אאיגון את שבועת האמונים של אדמין טאלי, לורד נהרן, והעניק לו את התואר הלורד העליון על הקלשון. לורדי הנהרות האחרים הכירו בשלטונם של אאיגון כמלך ושל אדמין טאלי כריבון. כאשר האפר התקרר מספיק כדי שתהיה אפשרות להיכנס בבטחה אל הטירה, נאספו חרבותיהם של הנופלים, שרבות מהן נשברו או נמסו או התעוותו לפסי פלדה באש הדרקון, ונשלחו בעגלות אל מצודת אאיגון" (עמוד 26).

קרב נוסף שהיה לאגדה הוא הקרב שניהל ימין המלך אאיגון, אוריז באראתיאון כנגד ארגילאק, מלך הסער, האחרון לבית דוראנדון, ממצודת קץ-הסופה. הצבאות התנגשו ולבסוף היה ברור כי היתרון נוטה לצבאו של באראתיאון, "אך ארגילאק הוסיף להילחם. כאשר אוריז באראתיאון ירד עם אנשיו מהגבעה הבוצית, הוא מצא את המלך הזקן נלחם בשישה גברים, ולרגליו מספר דומה של גופות. “סורו הצידה״, פקד באראתיאון. הוא ירד מסוסו כדי להילחם במלך בקרב הוגן והציע לו הזדמנות אחרונה להיכנע. ארגילאק קילל אותו בתגובה. וכך הם נלחמו, המלך הלוחם הזקן ששערו לבן וארוך וימין המלך אאיגון שחור הזקן ועז הלב. כל אחד מהם נפצע בקרב הזה, כך נאמר, אבל בסופו של דבר זכה האחרון לבני דוראנדון במשאלת ליבו ומת כשחרב בידו וקללה על שפתיו. מותו של מלכם הוציא את רוח הלחימה מליבם של אנשי ארצות הסער, וכאשר התפשטה השמועה כי ארגילאק נפל בקרב השליכו הלורדים והאבירים שלו את חרבותיהם ונמלטו" (עמדו 28). מעניין שאף שלאחר הקרב היה חשש כי מצודת קץ-סופה תספוג גורל דומה לזה שספגה הארנהל, לא כך אירע. נתיניו של המלך המנוח ארגילאק, נכנעו ומסרו את בתו, ליידי ארגלה בשלשלאות, כשפיה חסום והיא עירומה כולה. באופן מפתיע בחר באראתיאון לנהוג ברחמים. הוא היה האיש שהסיר את שלשלאותיה של ארגלה, עטף אותה בגלימה וסיפר לה על גוברת אביה בשדה הקרב. "ולאחר מכן, לכבוד המלך המת, הוא לקח על עצמו את מימרת בית דוראנדון, ואת דגלו. הצבי המוכתר הפך להיות סמלו, קץ-סופה הפכה למקום מושבו וליידי ארגלה הייתה לאשתו" (עמוד 28).

מרטין יודע לספר סיפור פנטזיה בכישרון שעולה על כל מספר פנטזיה מאז טולקין. מנגד, הספר עמוס פרטים, דמויות ועלילות באופן שעשוי (במידה והוא אינו מעריץ שרוף) להתיש את הקורא. לחובבי הסדרה בגדר קריאת חובה. לאחרים? קודם תקראו את הספרים בסדרת "שיר של אש ושל קרח" ואחר כך תגיעו לזה.

"המלומדים במצודה, המופקדים על תיעוד תולדות ווסטרוז, משתמשים בכיבוש של אאיגון כאבן הפינה וכנקודת ההתייחסות שלהם לשלוש מאות השנים האחרונות" (עמוד 15).

הספר "אש ודם" (הוצאת אופוס, 2019) מאת ג'ורג' ר.ר מרטין מהווה קדימון נוסף לסדרת ספרי המופת הלא גמורה שלו "שיר של אש ושל קרח" (העובדה שהסדרה הטלוויזיונית המשובחת כן הסתיימה ושהסוף ברור מאוד אינה נחשבת). בספר הנ"ל נראה שבמרטין הלך בעקבות טלקין, מחבר "הסילמריליון" וכתב את האלה תולדות שלו לשלטון בית טארגאריין על ווסטרוז.

הטארגאריינים, המשפחה היחידה של שרי הדרקונים ששרדה לאחר חורבן ואליריה, השתלטה תחילה על מצודת דרגונסטון וממנה פלשו לווסרוז אאיגון טארגאריין ואחיותיו, רכובים על גבי דרקונים. שר צבאו הנאמן היה אוריז באראתיאון, אשר "כונה בפיו “המגן שלי, השריון שלי, יד ימין החזקה שלי״. מאז והלאה נקרא באראתיאון בפי המלומדים בשם ימין המלך הראשון" (עמוד 22).

במלחמה בה כבש אאיגון את ווסטרוז זכורה במיוחד הדרך בה התמודד עם המלך הארן השחור, שהתגורר בטירת הארנהל המרשימה. בטרם הקרב נפגשו שני המלכים:
"לכל מלך היו מלומד ונושאי כלים שהקשיבו לחילופי הדברים, ולכן השיחה שהתקיימה ביניהם זכורה עד ליום הזה.
“היכנע עכשיו״, אמר אאיגון, “ותוכל להישאר הלורד של איי הברזל. היכנע עכשיו, ובניך יחיו לשלוט אחריך. שמונת אלפים איש מקיפים את חומותיך״.
“מה שמחוץ לחומות לא מדאיג אותי״, אמר הארן. “החומות האלה חזקות ועבות״.
“אבל הן אינן גבוהות מספיק כדי לעצור את הדרקונים. דרקונים עפים״.
“בניתי את המצודה הזאת מאבן״, אמר הארן. “אבן אינה נשרפת״.
ועל כך אמר אאיגון, “כאשר השמש תשקע היום, שושלתך תבוא לקיצה״.
נאמר כי הארן ירק לשמע דברי אאיגון וחזר לטירתו. ברגע שנכנס פנימה, הוא שלח את כל אנשיו לביצורים ובידיהם חניתות, קשתות ורובי קשת, והבטיח אדמות ואוצרות למי שיהרוג את הדרקון. “אילו הייתה לי בת, קוטל הדרקון היה מקבל גם את ידה״, הכריז הארן השחור. “במקום זה, אתן לו את אחת מבנותיו של טאלי, או את כל השלוש אם ירצה בכך. או שהוא יכול לבחור כל אחת מבנותיו של בלאקווד, או של סטרונג, או כל נערה שנולדה לבוגדים האלה מהקלשון, הלורדים של הבוץ הצהוב״. ואז פרש הארן השחור למגדלו, מוקף בשומרי ביתו, וסעד עם בניו הנותרים.
כאשר דעך אור השמש האחרון בשמיים, הביטו אנשיו של הארן השחור אל האפלה היורדת, ואחזו בחניתות וברובי הקשתות. כאשר הדרקון לא הופיע, כמה מהם חשבו כי דבריו של אאיגון היו איומי סרק. אבל אאיגון טארגאריין המריא גבוה עם הדרקון שלו, עד מעל לעננים ועד שהדרקון נראה כזבוב כנגד הירח ותו לא. רק אז הוא צלל מטה, וכשעשה זאת זה היה בתוך חומות הטירה. על כנפיים שחורות כזפת, באלריון צלל בחשכה, וכאשר המגדלים הגבוהים של הארנהל הופיעו תחתיו שאג הדרקון בזעם ושטף אותם באש שחורה שניצוצות אדומים בהקו בה" (עמוד 25).

אאיגון היה אויב אכזר. "אבן אינה נשרפת, כך התרברב הארן, אך הטירה שלו לא הייתה עשויה רק מאבן. עץ וצמר, חבלים וקש, לחם ובקר מעושן ותבואה, כולם עלו בלהבות. וגם ילודי הברזל של הארן לא היו עשויים מאבן. בוערים וצורחים, אפופים בלהבות, הם רצו בחצרות, נפלו מהביצורים וצנחו אל מותם. וכאשר האש חמה דיה אפילו אבן תיסדק ותימס. לורדי הנהרות מחוץ לחומות הטירה אמרו לאחר מכן כי המגדלים של הארנהל זהרו בלילה באור אדום, כמו חמישה נרות גדולים… וכמו נרות, הם החלו להתעוות ולהתמוסס כאשר נהרות של אבן מותכת זלגו מטה.

הארן ואחרוני בניו מתו בלהבות שעטפו את המצודה המפלצתית באותו הלילה. עימם מת גם בית הואר, וכך גם אחיזתם של ילודי הברזל בארץ הנהרות. למחרת, מחוץ לחורבות מעלות העשן של הארנהל, קיבל המלך אאיגון את שבועת האמונים של אדמין טאלי, לורד נהרן, והעניק לו את התואר הלורד העליון על הקלשון. לורדי הנהרות האחרים הכירו בשלטונם של אאיגון כמלך ושל אדמין טאלי כריבון. כאשר האפר התקרר מספיק כדי שתהיה אפשרות להיכנס בבטחה אל הטירה, נאספו חרבותיהם של הנופלים, שרבות מהן נשברו או נמסו או התעוותו לפסי פלדה באש הדרקון, ונשלחו בעגלות אל מצודת אאיגון" (עמוד 26).

קרב נוסף שהיה לאגדה הוא הקרב שניהל ימין המלך אאיגון, אוריז באראתיאון כנגד ארגילאק, מלך הסער, האחרון לבית דוראנדון, ממצודת קץ-הסופה. הצבאות התנגשו ולבסוף היה ברור כי היתרון נוטה לצבאו של באראתיאון, "אך ארגילאק הוסיף להילחם. כאשר אוריז באראתיאון ירד עם אנשיו מהגבעה הבוצית, הוא מצא את המלך הזקן נלחם בשישה גברים, ולרגליו מספר דומה של גופות. “סורו הצידה״, פקד באראתיאון. הוא ירד מסוסו כדי להילחם במלך בקרב הוגן והציע לו הזדמנות אחרונה להיכנע. ארגילאק קילל אותו בתגובה. וכך הם נלחמו, המלך הלוחם הזקן ששערו לבן וארוך וימין המלך אאיגון שחור הזקן ועז הלב. כל אחד מהם נפצע בקרב הזה, כך נאמר, אבל בסופו של דבר זכה האחרון לבני דוראנדון במשאלת ליבו ומת כשחרב בידו וקללה על שפתיו. מותו של מלכם הוציא את רוח הלחימה מליבם של אנשי ארצות הסער, וכאשר התפשטה השמועה כי ארגילאק נפל בקרב השליכו הלורדים והאבירים שלו את חרבותיהם ונמלטו" (עמדו 28). מעניין שאף שלאחר הקרב היה חשש כי מצודת קץ-סופה תספוג גורל דומה לזה שספגה הארנהל, לא כך אירע. נתיניו של המלך המנוח ארגילאק, נכנעו ומסרו את בתו, ליידי ארגלה בשלשלאות, כשפיה חסום והיא עירומה כולה. באופן מפתיע בחר באראתיאון לנהוג ברחמים. הוא היה האיש שהסיר את שלשלאותיה של ארגלה, עטף אותה בגלימה וסיפר לה על גוברת אביה בשדה הקרב. "ולאחר מכן, לכבוד המלך המת, הוא לקח על עצמו את מימרת בית דוראנדון, ואת דגלו. הצבי המוכתר הפך להיות סמלו, קץ-סופה הפכה למקום מושבו וליידי ארגלה הייתה לאשתו" (עמוד 28).

מרטין יודע לספר סיפור פנטזיה בכישרון שעולה על כל מספר פנטזיה מאז טולקין. מנגד, הספר עמוס פרטים, דמויות ועלילות באופן שעשוי (במידה והוא אינו מעריץ שרוף) להתיש את הקורא. לחובבי הסדרה בגדר קריאת חובה. לאחרים? קודם תקראו את הספרים בסדרת "שיר של אש ושל קרח" ואחר כך תגיעו לזה.