ביקורת ספרותית על הטיגריס הלבן מאת ארווינד אדיגה

---

"הטיגריס הלבן" מאת ארווינד אדיגה

בניגוד למרבית הספרים העוסקים בהודו בהם היא מתגלה כארץ רוחנית, המתערטלת בשובל חושני ודביק של צבעוניות עזה, צלילים משכרים וטעמים אקזוטיים, הספר הזה הוא לא מאותו סוג מתקתק וגם אינו מסתיים ב"הפי אנד" (תלוי את מי שואלים).. הסופר לא עושה הנחות או מבצעים. הוא מטפל כמו שאיש לא נהג בה, בלי כפפות של משי. באומץ ובנחישות הוא חושף את החברה ההודית לעין השמש: הקאסטות, השוחד האוכל כל חלקה טובה במשטרה ובבתי המשפט (וזאת רק כדוגמא), העוני והלכלוך, שלטון בעלי הגוף והזרוע המתעמרים באנשים החלשים שבחברה, אדונים ומשרתים (פרק 5005 בטלנובלה שאין לה סוף). המחבר לא עושה חשבון לאף אחד. הוא מוציא את הכביסה החוצה כדי לזעזע את הודו מן היסוד. הוא הופך לנציג החלשים וכואב את כאבם בזעקה חדה ומרה. התיאור ריאליסטי, אין צבעי ביניים, הכל שחור או לבן, והאיש שלוחם את מלחמתו של הסופר הוא בנו של מושך ריקשה, מתחתית החברה, ושמו בלראם הלוואי, הידוע בכינוי "מונה". אך הכינוי החביב עליו יותר מכל הוא "הטיגריס הלבן".
תנאי הפתיחה שלו לא ממש מזהירים, כפי שניתן ללמוד משמותיו: "הלוואי" – בן לכת נמוכה של עושי ממתקים (במהומות 15 באוגוסט 1947נעשק אביו ע"י בן קסטה אחרת בחסות המשטרה ואיבד את חנות הממתקים ומכאן התגלגל מטה והיה למושך ריקשה. פשוט חמסו לו את גורלו!). "מונה" – פירושו בן בהינדית. בילדותו לא ניתן לו שם. הוא כונה סתם "מונה", הואיל ומשפחתו וקרוביו היו טרודים בפרנסה, ואולי בעצם זה לא היה כה חשוב להם כי לא ציפו ממנו לגדולות. אולם כשנכנס בין כותלי בית הספר זכה להכרה ראשונה: המורה העניק לו שם וזהות חדשים: בלראם (הידוע כעוזרו של קרישנה. למעשה משרת!). השם הבא, הרביעי, היה "הטיגריס הלבן" והוא ניתן לו ע"י מפקח בית-הספר שהגיע לכיתתו ובמעמד זה הפגין ידע ואינטליגנציה, הרבה מעבר לממוצע. ובין היתר זכה לספר על פועלו של גנדי (אב-טיפוס ללוחם ללא חת המשיג מטרותיו בדרך לא אלימה, "אהימסה") וכן מילגה (המפקח עמד מיד על כשרונותיו ופקחותו).
חרף הרקע הסוציאלי והכלכלי הנמוך, בלראם אינו מרים ידיים. הוא בעל חושים חדים כמו הטיגריס, והוא גם אוטודידקט.הוא לומד מהסביבה. הרחוב והאנשים וכל מה שקורה בסביבתו מספק לו חומר למחשבה. בשבילו זה בית הספר האמיתי לחיים. הוא בולש ומצותת בתחכום בלתי נלאה. כבר כילד קטן הוא מודע, שידע זה כח! וכ"פייטר" מעצם ברייתו, הוא לא נותן לדלות ולסביבתו לרפות את ידיו.
מתוך צפייה והאזנה ברחוב או בעבודה הגיע לתובנות. עוד בהיותו תלמיד הוקסם מכרזת רחוב: "כל ילד בכל כפר יכול לגדול ולהפוך לראש הממשלה של הודו. זה המסר שלו (כה אמר הסוציאליסט הדגול. מהפוליטיקאים המושחתים והמשומנים השולטים בכיפה, ושמו יצא למרחוק!) לילדים הקטנים בכל רחבי הודו". (עמ' 40).
המשך לימודיו נקטע באבחה. המשפחה נכנסה לחובות בשל חתונה ראוותנית של הבת, והנושה היה קצר-רוח ותקיף, כמו כל שוק אפור. לכן נרתמה כל המשפחה לעבודה בבית תה (שבירת פחם, הגשת תה וניקוי השולחנות). כבר בהתחלה הוא חש שעבודה זו היא לא פסגת מאווייו, בהתחשב בכשרונותיו. הוא חש בעצמותיו שהוא נועד לגדולות. אבל בדרך לפסגה חטף מכות ובסוף נזרק. מה שכן היטיב לעשות היה הציתות לשיחות אחרים, וכך קלט שיחת שני כורים, שיחה שתשנה את מסלול חייו: "עשיתי טעות בחיים, כשנעשיתי כורה... כולם קונים מכוניות בימינו – ואתה יודע כמה משלמים לנהגים? אלף שבע-מאות רופי בחודש!" "הסמרטוט – כותב המחבר – נפל מידי..." ובמחוזותינו נאמר 'נפל לו האסימון'. ובלשון אחרת: זה היה רגע מכונן. הארה. הוא גילה את הדרך, האמצעי בעזרתו ישיג את מטרתו, והכל זה עניין של זמן. הכל כבר מתוכנת אצלו בראש. היזם יצא לדרך...
בלראם בדי עמל מצליח לגייס כסף מסבתו ולמצוא מורה שייאות ללמדו, ובעורמה, באומץ ובתחכום מצליח לקבל משרת נהג שני בביתו של בעל ממון המקושר לפוליטיקאים., הפועלים בשיטה הידועה: "יד רוחצת יד". הוא ממלא את תפקידו בצייתנות ובכניעה למופת, אפילו עבודות שאינן קשורות לתפקידו הרשמי הוא מאמץ בחום. העיקר לשבות לב אדוניו ולתקוע יתד איתן במקום עבודתו, שהיא המנוף לעתידו. הוא רוחץ ומעסה את רגלי הבוסים ומתענה מהריח הנודף מהם, משחק עם ילדיהם "מטקות" ואפילו מוציא את הכלבים לטיול. הסבל וההקרבה שלו כעת הם כאין וכאפס לעומת העתיד הצפוי לו. הוא זהיר מאד ומרחרח ללא הפסק בכל הנעשה והנשמע בין הכתלים ובין מרעיו הנהגים (מהם רוכש לא מעט חוכמת-חיים) ובסוף הודות לחושיו הטיגריסיים הוא בא על שכרו: הוא הופך להיות נהג ראשון (לאחר שגילה שקודמו קיבל את משרתו שלא כדין, באחיזת עיניים, בהציגו עצמו כהינדי, והוא למעשה מוסלמי!) ועתה התהפכו היוצרות (הנהג המוסלמי מוותר על מעמדו ומשלם "דמי לא יחרץ!") ובלראם נעשה נותן הפקודות לנמוכים ממנו, הנהג השני, השוער הנפאלי ושאר המשרתים בבנין. הוא חוכך ידיו בהנאה. שלב ראשון עבר בהצלחה.
אך בלראם אינו מסתפק במעמדו הנוכחי. אמנם הוא נהנה מהמעמד והכבוד שחולקים לו המשרתים, אך הוא שואף רחוק יותר. להיות אדון ממש, בעל נכסים. יזם. להשגת מטרה זו הוא חייב להסיר עוד מכשול אחד קטן המפריע לו להגיע למחוז חפצו וזה לרצוח את בעליו ולשדוד אותו בשעת ביצוע העברת כספים גדולה לפוליטיקאי המושחת לצורך "שימון הגלגלים". וההזדמנות לא מאחרת חבוא והוא מבצע את זממו בקור רוח מדהים.
זה סיפור המעשה בקיצור כפי שהוא מגולל בפני הוד מעלתו וון ג'יאבאו, משרד ראש הממשלה, בייג'ינג, במין התכתבות דעתנית, מתנשאת ולעיתים משעשעת - לקראת בואו לביקור בבנגלור, הודו, כדי לפגוש יזמים הודים ולשמוע את סיפורי הצלחתם. וכי יש מישהו המתאים יותר ממנו?!
אך לא סיפור המעשה הוא החשוב, אלא פילוסופיית החיים המדריכה את מהלכיו, אותה מטפטף המחבר אט-אט בין דפי הספר: העולם נחלק לשניים: השוהים באור ואלה שבחשיכה ולאחרונים נתונה כל הסימפטיה של המחבר.
"הנומן, האל החביב ביותר על כל מי שחי בחשיכה. אתה מכיר את הנומן, אדוני? הוא משרתו של האל ראמה, ואנחנו סוגדים לו במקדשים שלנו מפני שהוא דוגמה מזהרת לאופן שבו עליך לשרת את אדוניך בנאמנות, אהבה ומסירות מוחלטות. זה סוג האלים שהלבישו עלינו, מר ג'יאבאו. עכשיו אתה מבין כמה קשה לאדם לזכות בחירותו בהודו". (עמ' 25). שירות האל הועתק ונוצל לשירות החזק, העשיר והתקיף. זו עבדות הנרכשת עם חלב האם.
ועוד באותו ענין: מושכי הריקשות הממתינים ללקוחות מעולם לא הורשו לשבת על כסאות הפלסטיק של בית התה. "היה עליהם להשתופף בירכתי בית התה, בתנוחת הכריעה הכפופה כגבנון המשותפת למשרתים בכל רחבי הודו" (עמ' 29). אביו של בלראם לעומת זאת לא כרע מעודו. הוא העדיף לעמוד זקוף. ומשהו מאותו גן נקלט במוחו הקודח של הבן.
במפגש שבין הפועל והאדון, מנהג הוא ש"היית צריך להשתחוות לרגליו, לגעת באבק שמתחת לכפכפיו, ולהסכים לבלוע השכר היומי ששילם..." (עמ' 30). אבל גם בין בני המשפחה, בין צעיר ומבוגר, בייחוד כשלא התראו זמן רב או כשמדובר בבקשה מאד חשובה ודחופה מקובל שהצעיר יותר או הנזקק יתכופפו לעבר המבוגר או החשוב יותר ויטילו את ידם הימנית במיומנות מטה לעבר הנעל שלו. (מין ביטוי לכניעה והשפלה. יד ימין קדושה בניגוד ליד שמאל הטמאה שנועדה ל"צרכים", והנעל עצמה היא כידוע עצם טמא במגעה עם האדמה. ומי העוסקים בבורסקאות?. טמאים או מוסלמים).
ובמקום אחר הוא משווה את בני המעמד הנמוך השרויים בחושך כאילו הם בלול תרנגולות. כנועים ומושפלים ומחכים למר גורלם. לא מסוגלים למרוד וגם אינם מנסים לברוח מהכלוב. רק צורחים ומקרקרים.
מן המפורסמות בהודו היא נאמנותו של המשרת: משרת הנדרש להוביל מזוודה ובה מיליונים ליעד מסוים לא יהין למעול באדונו. המשרת בהודו הוא זן מיוחד: יצור מאולף שאפשר לסמוך עליו: "אמינותם של המשרתים היא הבסיס לכל הכלכלה ההודית" (עמ' 165). וכאן צריך להוסיף ולציין כיצד הם הגיעו לאותו שלב אבולוציוני: משרתים בדרגה גבוהה עוברים בדיקות, מבחנים ומעקבים. מי הם בני משפחתו והיכן גרים? הם בני הערובה של המשרת. אם ימעל - כל בני המשפחה ישלמו את המחיר (אפילו עד כדי שריפת בתיהם על שוכניהם. בעבורם אין זו בעיה כלל. המשטרה בידיים שלהם. כסף יענה הכל...)
בלראם צועד בטוחות לפסגת הגשמתו. הוא טיגריס, כמוהו גם הוא נועז וזהיר, הכל מתוכנן ומחושב אצלו, אין לו ידידים, הוא עובד לבד, הוא מהיר, חד ואכזרי. זן נדיר וכמעט נכחד. "אם אין אני לי - מי לי?" הוא חייב לצאת מהלול, ממעגל העבדות, "ברגע שאתה מתחיל לראות את היופי שבעולם, אתה מפסיק להיות עבד". יופי של הארה. ואכן כאשר הוא מבקר בגן החיות ורואה שם טיגריס שבוי אכול סבל וצער הולך אנה ואנה, הוא יודע שהוא-הוא הטיגריס האמיתי, טיגריס מזן אחר. עליו לנתק את שלשלאותיו בכל מחיר. החופש והכסף משכרים אותו ומהפנטים. לא איכפת לו מאף אחד, אפילו מבני משפחתו. ויתור על חלומו פירושו התאבדות איטית. הוא מקריב את כל בני משפחתו, חרף הידיעה מה צפוי לבני משפחתו. הוא מתנתק מהם. אין לו אלוהים. הכסף הוא אלוהיו ובאמצעותו, חושיו, חוכמתו ותושייתו הקרימינלית הוא מצליח לבנות עסק משגשג. סוף-סוף הוא יזם מצליח שעשה הכל בעשר אצבעותיו ובסיוע בקבוק יין יקר מנותץ וחד כמאכלת. הוא שולט באנשים, בעובדים, ויש לו מהלכים במשטרה, שיכולים לסדר כל דבר (אפילו במקרה דריסת אדם בתאונת דרכים וזאת למד על בשרו מאדונו אשוק). הוא כל יכול. הוא טיגריס פראי ונדיר, שלא עושה חשבון לאף אחד. הפילוסופיה החביבה עליו ושהביאה אותו עד הלום היא מבית מדרשו של מאקיאוולי: "המטרה מקדשת את האמצעים!"
נכון, הוא הצליח לברוח מן הכלוב וליהפך ליזם מצליח, בעל עמדה וכח וזה לא הולך ברגל. חלום שהתגשם, אבל הדרך היא שערוריה. אין ספק שהיא מעוררת בכל אדם מוסרי זעזוע ושאט נפש ותדהמה. הסופר, כמו גם גיבור הספר, לא ממצמץ לרגע באשר לצדקת הדרך. לגביו זה כנראה דבר שולי, למי איכפת אליבא דאדיגה...)
הזאת הבשורה של המחבר אדיגה ברומאן הביכורים שלו, שלמעט מסופו הבלתי מוסרי והבלתי נתפס, הוא נחשב לסיפור הצלחה וכתרים רבים נקשרו לו: אינטליגנטי, פרובוקטיבי, מדהים, מרתק וחושפני ומצטיין בלשונו הקולחת והשנונה ("פרס בוקר" לספרות 2008).
כי מי שמכיר את הוויית החיים בהודו, תרבותה, דתה והפילוסופיה שלה לא יכול לקבל פתרון כל כך טריוויאלי ואכזרי, לא מוסרי ולא מעשי. כי שום אדם בהודו לא מסוגל לאמץ את דרכו של המחבר. רצח למען שיפור המצב החומרי? ביחוד כשהאדונים שלו לא היו מן הגרועים ביותר ו"צ'יפרו" אותו בסכומים נאים ודאגו לרווחתו. איפה זה נשמע דבר כזה בהודו. זה מנוגד לטבע ההודי שנצרב זה יותר מחמשת אלפים שנה בתודעה, בזכרון, בכתב ובע"פ בכל כתבי הקודש המאלפים והמחכימים: כיצד ניתן להתכחש ולהתנתק מן הקארמה, שהרי יש עוד גלגולים (מקצה שיפורים!) אז למה להתייאש?! ומה עם ה"דהארמה", "חוק העולם", שטווה וארגן בתוכו את סדר הטבע, הסדר המטפיסי-דתי, ואת הסדר החברתי-מוסרי? לכל אדם יש תכלית ומטרה בחיים ועליו להגשים זאת מתוקף לידה במעמד המסוים. לכך נוצרת. זו משימתך עלי אדמות. שאם הפרט לא ימלא את מה שמצפים ממנו, הסדר החברתי והעולמי ישתבש. לא ניתן לברוח מהגורל. יש לפעול במסגרת החובות שהוטלו עליך ב"דהארמה". וזה הרעיון המרכזי המופיע ב"בהגוואדגיטה" (ובקיצור "גיטה" = שירת המבורך) בה מסופר על מלחמתו של ארג'ונה נגד קרובי משפחתו, בני פאנדו, וברגע הקריטי של המלחמה, לפני ההסתערות, הוא מחליט לזנוח את כלי הנשק ולנטוש את המערכה. שהרי אלו שאר בשרו?! והוא אומר: "איני מתאווה למלכות ולא לתענוגות, מה תועלת לנו במלכות, קרישנה, מה תועלת לנו בתענוגים ואפילו החיים מה תועלת לנו בהם". דילמה מוסרית קשה. אך קרישנה, המשמש לו רכב, חד וברור כתער. אין מנוס מהגורל, יעודך להילחם. עליך למלא את החובה: "גם אל ייעודך כי תפן, אין מקום להיסוסך, / כי לקשטריה אין מעש כה נשגב כקרב ישר" (שיר שני, ל"א). ובהמשך: "רשותך היא רק המעש, ולעולם לא פירותיו / אל יניעך פרי מעש ובאי מעש אל תדבק" (שם, מ"ז). ציווי מילוי החובה כה חזק שקרישנה אומר לארג'ונה, שחובתו למלא את חובותיו אפילו באופן לקוי מאשר למלא באופן מושלם חובת הזולת (שיר שלישי, ל"ה).
זאת ועוד: הסופר מבטל במחי קולמוס אחד את הסדר הקוסמי הישן. כן, הוא אומר, פעם היו אלפי קסטות (הכוונה לארבע הקסטות בהתפלגותן לתת-קסטות), אך כיום נותרו למעשה רק שתיים: גברים עם כרסים גדולות ועם כרסים קטנות. חלוקה גסה ופשטנית של החברה לעשירים ועניים, שבעים ורעבים, אדונים ומשרתים, וינרים ולוזרים. זו חבלה מכוונת בסדר הישר. חתרנות לשמה. ערעור היסודות של העולם הישן, בו היו 4 קסטות (הברהמינים, שהופקדו על הפולחן והידע, הקשטריה, אנשי השלטון והמינהל, מלכים ואצולה. הוואישיים, סיפקו בסיס כלכלי לחברה, והשודרה, חובתם לשרת את בני שלושת המעמדות הגבוהים), והכל פעל כאמור לפי חוקי הדהארמה. עולם נורא ברור ומסודר. אז למה לנתץ אותו, כשהכל מאשרים את תקפותו זה אלפי שנים, ומי שמנסה לחבל באינטרס הכללי הוא לא פחות ולא יתר מאשר חתרן, שדינו ידוע מראש...
ואם נחשוב בכל זאת צעד אחד קדימה: אם יש התנגדות לסדר הישן ורוצים לעשות תיקונים ושיפורים - ויש מקום לכך, בזה יודו הכל – יש דרכים לגיטימיות ומקובלות. מהפכנות וטרור?! – לא בבית ספרנו.
לי, אין כל צל של ספק שאילו ערכתי סקר או משאל רחוב ובו שאלה אחת: "האם יש הצדקה למעשיו של בלראם?" לא הייתי מוצא ולו אחד שיצדד בעבורו. בייחוד, כפי שציינתי, כאשר קיים תג מחיר כה גבוה ומזעזע שמשלמת משפחתו של המשרת שסרח. כלום יימצא אדם בהודו או בכל חברה אחרת בעולם שיסכים למשוואה הזאת. שפירושה להקריב את בני משפחתו למען אושרו ושלוותו של היחיד. זהו אגואיזם הזועק לשמיים. זה לא אנושי ולא נתפס כיצד אדם הודי, האמון ודאי על תורתו של גנדי, בודהא והפילוסופיה ההודית האדירה, מעלה דברים כאלו על הכתב, וכל זאת מנוגד לכל אורח המחשבה, התרבות והדת ההודית, הערבות ההודית המפורסמת בין בני המשפחה לדורותיה, ולכן "הפתרון הסופי לבעיית המשרת בהודו" (כהכללה לעוני ויחסי הקאסטות) כפי שחושב אדיגה כי גילה (כאילו מצא את "אבן החכמים") נסמך על כרעי תרנגולת.
ולא רק זאת, אילו אני שר התרבות, הפנים או המשטרה, הייתי אוסר את הפצת הספר בכל לשון שהיא ברחבי הודו בהיותו חומר נפיץ ממדרגה ראשונה. הוא עלול להיתפס כחומר חתרני וממריד ומשחית מידות טובות. אדיגה אמנם היטיב להציג את החברה ההודית במערומיה ובקלקלתה החולנית, אך לא היטיב למצוא פתרונות הוגנים וראויים לשמם, וזה בדומה להרבה ספרים או סרטים שלא אחת מבטיחים ולא מקיימים. הפתיחה אמנם מושכת, מרתקת ומעניינת, אך הסוף לא סוף. לא לילד הזה פיללנו...

ביקורת: שמואל מגרם (68),
פתח-תקוה

» ביקורות נוספות של מילק
» ביקורות נוספות על הטיגריס הלבן