ביקורת ספרותית על גלות - שומרת הערים האבודות #2 מאת שאנון מסנג'ר
בזבוז של זמן

---

***גלות - שומרת הערים האבודות 2***

אמ;לק: כן או לא? man, זה היה כמו לקרוא את ווינטר בלו עם 250% תוספת סוכר. אפילו יחסית לספר הקודם זה היה מזעזע. או כפי שאמרה הסופרת עצמה בתודות, "כתיבת הספר הזה פיצחה את מוחי למליון חתיכות זעירות", דבר הנכון גם לגביי חוויית הקריאה בו. אז לא.
#איכסוש

תקציר מגב הספר:
הנערה שגדלה אצל בני האדם וגילתה שהיא אֶלפית מעמידה את כוחותיה המסתוריים למבחן מסוכן.
סופי היא היחידה בעולם האֶלפים שמצליחה לתקשר עם אליקוֹרְן, יצור מיתולוגי נדיר הדומה לחד-קרן ( =^.^= כמה לא צפוי. סופי היא כאילו הצ'אק נוריס של היקום המושי-מושי-מושי בלעכס הזה - או לפחות הגרסה הבלונדינית, המתחסדת והמתוקה-להבחיל שלו =^.^= ). היא חייבת לאמן את היצור הקסום כדי שיהיה אפשר להציגו לפני תושבי הערים האבודות. התקופה נעשית חשוכה ומאיימת, והאלפים זקוקים נואשות לסמל של תקווה. ( =^.^= כאילו, כן, יש לפחות שתי קבוצות מורדים מסוכנות שמסתובבות חופשי, אבל היי, תראו, סוס נדיר! =^.^= )
הסודות הקבורים בזיכרונה של סופי נחשפים אט-אט ( =^.^= הם התכוונו להגיד "אפילו סוד אחד לא נחשף, אבל אם היינו אומרים את זה הסיכויים שמישהו ירצה לקרוא את הספר הזה, שהיו זעומים מלכתחילה, היו יורדים אפילו יותר" =^.^= ), והיא נאלצת להתמודד עם סכנה גדולה כדי להציל לא רק את חייה שלה, אלא גם את חייו של אדם הקרוב אליה...

ומה אני חשבתי:
שוב מצאתי את עצמי מענה את עצמי ללא סיבה בהרפתקאותיה של סופי, ילדת הפלא המושלמת והמעצבנת, בעולם האלפים המושלם והמעצבן, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו היה - בטח ככה הרגישה קורליין בחברת האמא המזויפת שלה (למי שעדיין לא קרא קורליין, זה הזמן: זה הספר הקריא היחיד של ניל גיימן).
מה שהעביר את הספר הזה את הסף שבין נסבל לאיכסוש היה שבניגוד לספר הראשון, רובו המכריע התרחש מחוץ לבית-הספר לקוסמים. והבעיה בזה היא שמלכתחילה כל החלקים בסדרה שמצאתי סבירים לקריאה התרחשו בבית-הספר: אותו מקום קסום ומופלא בו מורים יכלו לתת לסופי משימות שהיא היתה עלולה לא להצליח בהן, והיו עשויים אפילו לנזוף בה; לדמויות היו אופי ומניעים משלהן ולא רק צורך בוער להתחנף לסופי; וכשהם לא היו עסוקים בלהרעיף עליה מחמאות, להסמיק בנוכחותה או לריב על תשומת ליבה, אפילו שלושת החתיכים (יאפ, היא קיבלה חתיך אחד יותר מכל גיבורה ספרותית מעצבנת אחרת) שהם במקרה גם שלושת החתיכים היחידים בספר (ואני בטוחה שאם היו עוד, גם הם היו מאוהבים בסופי) הרגישו אמינים ואמיתיים למדיי. קיף אפילו היה קצת שנון לפעמים (הוא העניק לאחת החיות המנצנצות המגוחכות בספר את הכינוי "תחת נוצץ". רק על זה חיבבתי אותו).
אבל העולם שמחוץ לבית-הספר היה כמו התגשמות גרוטסקית של הפנטזיות הפרועות ביותר של פקאצה - וכן, חשבתי שפיתחתי אליו עמידות אחרי קריאת הספר הראשון, אבל זוועה שכזו היא כנראה לא משהו שאפשר להתרגל אליו: בית שהוא למעשה טירה עשויה זהב ובדולח שהקירות שלה משובצים אבני חן, חדר אישי שתופס קומה שלמה של הטירה הזאת, חיות מחמד שנראות כמו בובות פרווה מביכות שקמו לתחיה (הצמרורים הננסיים מהארי פוטר היו נראים קשוחים וגסים ליד החיות שמסתובבות שם), שמלות נשף מפוארות כלבוש יומיומי והרבה, הרבה ורוד בכלמקום. והמבוגרים הם כמו רובוטים לבושי בגדים מפוארים עד גיחוך שתוכנתו לאהוב ולפנק אותך למוות. לא משנה מה סופי עושה - מתפרצת בהתקף זעם ומביכה את ההורים המאמצים שלה מול המועצה, בורחת לחדר שלה וטורקת את הדלת, מפירה כללי בטחון מידע חמורים וכמעט הורגת את עצמה בהתנהגות חסרת האחריות שלה - התגובה שלהם היא תמיד אותה תגובה רובוטית: "אין סיבה לדאגה, סופי, חרייייק-חרייייק", "אנחנו אוהביייים אותך, סופיייי, חרייייק-חרייייק, תרצי ממתק קסום ומאפה שאפיתי כרגע במיוחד בשבילך? כי זה מה שאני עושה בזמן שאני לא מסתובבת ומרעיפה את היופי שלי על העולם סביבי או נותנת לך נשיקת לילה טוב וחיבוקים מגוננים - אופה מאפים!"
הסופרת באמת לא מבינה שדברים כאלה קיימים רק בספרי אימה, שניה לפני שהמאפה המתוק גורם לפרצוף שלך להינמס וההורים הרובוטיים החינניים מנסים להרוג אותך?
אבל לא, המפלצות היחידות בספר היו...חולי נפש, מסתבר. אכן כן, בנוסף לכל טריליון הסיבות האחרות לשנוא אותם שכבר נתן לנו הספר הראשון, בספר הזה מתברר כי האלפים הטובים, המיטיבים ואופי הממתקים כולאים את חולי הנפש שלהם במן מכלאה נידחת שלידה הכלא הצפון-קוריאני הוא בית-מלון. כאילו דכאון זה משהו גרוע יותר מצרעת.
זה היה כל-כך מחריד שאפילו כל עניין עבדות הגנומים נראה פחות נורא בהשוואה (אוי, סליחה, לא עבדות, *התנדבות*. אף אחד לא מכריח את הגנומים לגזום את השיחים שלנו, לעשות את הכביסה שלנו או לנקות את הטירות הענקיות והמיותרות שלנו. הם פשוט התנדבו לחיות חיי שירות ונתינה - לפחות כך טוענים האלפים. מוזר איך אף אחד לא תהה מעולם מדוע שעם שלם יקדיש את חייו לכיבוס הגרביים המלוכלכות של אלפים מפונקים, מבוגרים וחזקים שלגמרי מסוגלים לעשות את הכביסה שלהם בעצמם. או איך זה שמעולם לא שמענו אף גנום מאשר את הטענה הזו. או מדבר בכלל על משהו מלבד ענייני גינון ותפירת שכמיות. כן, בכלל לא מסריח מניצול ושעבוד.
עם כל זה, נראה קצת קטנוני להתלונן על כמה פאקים לוגיים משמעותיים (שתכל'ס היו שם גם בספר הראשון), ובכל זאת:
איך זה שיש לכל משפחה אלפית ילד אחד לפחות, רק 100 אלפים מתו במשך אלפי (חהחה) שנים, אבל עדיין נראה שאוכלוסייתם הכוללת קטנה מאוכלוסיית כפר סבא? כאילו, יש להם רק בית-ספר אחד, וכולם מכירים את זה את זה. זה אפילו לא כפר סבא, זה איזה קיבוץ/מושב עם שם מוזר כמו "חיטת יששכר" שאף אחד מעולם לא שמע עליו.
וגם אם ארץ האלפים היא למעשה כפר סבא (או קיבוץ בשם חיטת יששכר), זה לא מסביר למה יש להם רק רופא אחד. הם אולי לא חולים אף פעם, אבל הם נפצעים *המון*, מה שאך טבעי בהתחשב בעובדה שהשיעורים בבית-הספר שלהם כוללים כליאת אש בבקבוקים והכנת תרכובות אלכימיות שנוטות להתפוצץ, ואמצעי התחבורה שלהם מסוכן אפילו יותר מנהיגה בכבישי ישראל. מה קורה אם שני אלפים נפצעים בו זמנית?
אבל לא באתם לשמוע על זה, נכון? באתם לקבל עוד קלישאות מבדרות וציטוטים מגוחכים! אז מתנצלת מראש, את הספר הזה הרבה פחות כיף לשנוא מאשר את הראשון (כאילו, בטוטאל הוא כאמור הרבה יותר גרוע ממנו, אבל הדברים שגרועים בו פשוט לא מצחיקים, אלא אם כן אתם פסיכופתים שהתעללות בחולי נפש משעשעת אותם). אבל הנה בכל זאת לקט נבחר:
*חשבתם שמרקרוזאורוס רקס ירוק זוהר עם נוצות (צמחוני!) מהספר הראשון זה מוגזם? חכו שתראו מה הכין לנו הספר הזה - חד-קרן מכונף מנצנץ שגם מחרבן נצנצים. לא, לא כצורת ביטוי. יש ליטרלי נצנצים בצואה שלו. לשפל כזה אפילו הערפדים מדמדומים לא הגיעו (אם כי טכנית מעולם לא תיארו לנו במפורש את הצואה שלהם, אז, הממ...)
*שמישהו יביא קרדיולוג: "המחשבה ששניהם ילמדו יחד באותו שיעור גרמה לליבה לפרפר", "ידו שהחזיקה בידה גרמה לליבה לפרפר", "המבט שבעיניו גרם לליבה של סופי לפרפר", "פיץ חייך חיוך רחב כל-כך ש(כש?)מבטיהם נפגשו עד שליבה פרפר" - ואלה רק הציטוטים הנבחרים שהספקתי להעתיק לפני שהתחלתי לפחד שהאותיות פ' ור' במקלדת שלי יתקלקלו משימוש יתר! נראה לי שסופי צריכה דיפיברילטור, והסופרת צריכה לנסות לגוון בתיאורי התמוגגותה של סופי מחתיכנו היקר פיץ, שהוא בסך-הכל דמות סבבה אבל באמת שקשה לחבב אותו כי הוא מלא בכל הריר המטאפורי שסופי מזילה עליו וזה מגעיל.
* "פתאום היתה מודעת מאוד לקרבה שלו, ולאופן שבו זרועותיו היו כרוכות סביבה" - אוי, זאת אחת הקלישאות האהובות עליי (לא). כי כאילו, איך זה עובד? איך אפשר לשים לב פתאום שמישהו מחבק אותך? אתה חווה חוויה חוץ גופית ואז כשאתה חוזר לגוף שלך אתה קולט שאיזה חתיך התחיל לחבק אותו בזמן שלא היית?
* "כל השערות על זרועותיה סמרו" - משפט שחוזר על עצמו בספרים אמריקאים רבים ותמיד גרם לי לתהות מה יש להם נגד שעווה, אבל הפעם מדובר בילדה *בת 13*. איך זה שהיא כבר מצמחת פרווה?
*"הייתי צריך לנחש שזה יהיה משהו שקשור לנער".
"הייתי בת חמש, קיף".
"נו, ולא היו בנים חמודים כשהיית בת חמש?" - טוב, זאת כבר לא קלישאה מטומטמת אלא פדופיליה טהורה.
* "הוא הנהן או שהיא הניחה שעשה זאת, משום שסנטרו התנודד מעלה ומטה" - זה כבר יותר גרוע מהערות השוליים של קפטן אובייס (שלמקרה שתהיתם, מציפות את הספר הזה רק טיפונת פחות מאשר את הספר הראשון). מה הלאה, "הוא הצביע או שהיא הניחה שעשה זאת, משום שהרים והפנה לשם את אצבעו?" למה זה נכתב ככה? למה הספר הזה נכתב באופן כללי?
וזהו, זה כל מה שהיה לי כח לתעד. אני יודעת, חלש. אפילו בדיחת אורהלי כבר מיצתה את עצמה. את הספר השלישי (שכולי תקווה שלא יתורגם, חבל על יערות הגשם ועל משאבי ההוצאה) כבר לא אקרא.

[אהבתם את הסקירה? יש עוד בדף הסקירות שלי בפייסבוק https://www.facebook.com/שיממון-מוסיף-המון-519152325135314, מוזמנים לעקוב!]

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על גלות - שומרת הערים האבודות #2