ביקורת ספרותית על גילדת ההרפתקנים מאת זאק לוראן קלארק
ספר טוב

---

***גילדת ההרפתקנים - ספר 1 בסדרה***

אמ;לק: כן או לא? כן, למה לא? הספר הזה אולי קצת פושטי, אבל הוא כיפי להפליא
#מושלמינוס

תקציר מגב הספר:
רק מעטים מבקשים להצטרף מרצונם החופשי לגילְדַת ההרפתקנים...
באחת הערים האחרונות שנותרו על תילן אחרי מתקפת המפלצות, מצפים בהתרגשות לשיבוץ לגילְדוֹת – קבוצות המחולקות לפי ההתמחויות השונות. זֶד, חציו אֶלף וחציו בן אנוש ( =^.^= זה נקרא חצי-אלף, תקציר. אתה יודע שאליעזר בן יהודה לא יתבע אותך אם פשוט תשתמש במילים קיימות, נכון? כאילו, הוא מת =^.^= ), מקווה להיבחר לגילדת הקוסמים כדי לעזור לאמו הענייה. בּרוֹק לעומתו משוכנע שיתקבל בזרועות פתוחות לגילדת הסוחרים, כמו אביו העשיר לפניו.
רגע לפני שחלומם מתגשם חלה תפנית מרעישה... הם מוצאים עצמם בגילדת ההרפתקנים המסוכנת והידועה לשמצה, שבראשה עומדת אָלַבֵּייזל פרוֹנד המצולקת.
אל שני החברים הטובים מצטרפים לייזה, בת אצילים אמיצה ופראית, והגמד גֶ'ט שלא יהסס להסתכן למען חבריו. עד מהרה מגלה החבורה כי סכנה נוראה מאיימת על העיר. האם יצליחו להציל אותה מפני הבוגדים? ( =^.^= ותודה רבה לך, תקציר, שסיפרת לנו שמדובר בבוגדים למרות שזהות הרעים לא נחשפת עד סוף הספר כמעט. אבל כיוון שלא באמת מדובר בבוגדים - כי למה שתקציר כלשהו יגיד אי פעם משהו קרוב למציאות? - אני לא כועסת =^.^= )
גילדת ההרפתקנים הוא ספר ראשון בסדרה רבת אקשן ( =^.^= חה! חשבתי שאני היחידה שמתעללת בשפה העברית עם ביטויים מוזרים שכאלה =^.^= ) עם דמויות נוגעות ללב ועולם פנטסטי חכם ( =^.^= neh =^.^= ) ומלהיב ( =^.^= meh =^.^= ). לבני 9 ומעלה ( =^.^= אני אמרתי 10, אבל סתם כי זה מספר עגול ויפה. הם צודקים, אפשר גם 9 בכיף. אפילו 8 =^.^= )

ומה אני חשבתי:
נמנעתי מקריאתו של הספר הזה עד שלא נשארה לי ברירה - לא כי משהו בו ספציפית נשמע כאילו הוא לא הולך להיות לטעמי, אלא פשוט כי פנטזיה נוסחתית (קלאסית, אפית או איך שלא קוראים לזה) עושה לי PTSD.
אני רק שומעת את המילה "גמד" ושוב אני בת 15, בוהה בספר הנוראי "אראגון" ותוהה האם אני קורבן לאיזושהי בדיחה קוסמית, או שמישהו אשכרה כתב ספר בו כל גמד מדבר רק גמדית וכל אלף מדבר רק אלפית והקורא אמור להשתמש בנספח שבסוף הספר ולתרגם בעצמו את מה שהם אומרים; אני רק שומעת את המילה "אלף", ושוב אני נזכרת בכך שבמשך מאות שנים זה היה גזע עתיק וגאה של יצורים מוזרים עם חוש הומור מרושע, עד שאבי הפנטזיה הנוסחתית (טולקין כאילו) החליט להפוך אותם לאורלנדו בלום עם פאה מחומצנת. אה, ואמורים לאיית את זה "עלף", עם ע'. במבטא תימני.
אבל אני עובדת על הבעיות שלי: למשל, לפני כשנה שכנעתי את עצמי להתגבר על פוביית האלפים-הנוסחתיים שלי ולנסות את סדרת הטלוויזיה המקסימה "תולדות השנארה", וזו היתה אחת ההחלטות הכי טובות שעשיתי בחיי.
ועכשיו התנסיתי גם בספר הזה - ואני בהחלט לא מתחרטת:
שמחתי לגלות שבמקום העולם הימי-ביניימי הגנרי שציפיתי לו, קיבלתי עולם דיסטופיה (כנכן, כמו בתולדות השאנרה! רק לא בדיוק): לפני מאות שנים, אלף אחד (מסיבותיו העלומות) עשה הוקוס-פוקוס של רעים שהשתבש נוראות ואפשר למפלצות לחדור לעולם, שהשמידו הכל פרט לחמש ערים שהיו מוגנות בחומות קסומות. מאז, האנשים (והאלפים, והגמדים) ששרדו למעשה תקועים באותן ערים, על משאביהן המצטמצמים. אם הבית שלכם במקום אחר - כבר לא תוכלו לחזור אליו. אם השארתם בני משפחה מאחור - ובכן, באסה. רק המשוגעים, הפרועים והדיספוזבל ביותר מעיזים לצאת מבין החומות הבטוחות, לחפש ביער דברים שנחוצים לעיר, לפעמים אפילו ליצור קשר עם ערים אחרות...ובראש ובראשונה להגן על העיר מפני הסכנות שאורבות בחוץ - גילדת ההרפתקנים! איזה שם חביב ומנצנץ למשהו שהוא בתכל'ס משמר הלילה ממשחקי הכס: מן מקום לא רצוי אליו מגיעים בעיקר פושעים (כי זה עדיין מקום טוב יותר להיות בו מאשר כלא. כנראה), ומדי שנה גם שני נערים חסרי מזל, כי בגלל שהגילדה כה בלתי-פופולרית אך גם כה הכרחית, על-פי חוק פעם בשנה אפשר להכריח שני ילדים בני 13 ומעלה להצטרף אליה. לכאורה, כמו שאר הגילדות, גם הגילדה הזו כפופה למלך השולט בעיר, אבל בפועל עומדת בראשה אישה קשוחה, גסת רוח ועצמאית מדי שנאמנותה היחידה היא הגנה על העיר ותושביה, וז*ן על כולם. קול נכון?
זאת ועוד - באופן מדהים וחסר תקדים לספרים מהסוג הזה, הדמויות היו כל-כך...ובכן, אנושיות. (וגמדיות. ואלפיות.) כלומר, דמויות עשויות בשר ודם, לא דיו ונייר ואפס ידע ביצירת דמות. אכן, זה הוכח רשמית: זה שדמות מסוימת היא חצי-אלף לא אומר שהיא חייבת לדבר בלשונות משונות ולהתנהג כמו חייזר, וזה שדמויות מגיעות מגזעים שונים לא אומר שהן צריכות להתנהג כאילו הן מכוכבים שונים (שכולם רחוקים שנות אור מהכוכב שלנו). את הדמויות האלה ממש הרגשתי שאני יכולה להזמין לפיצה וקשקושים - וזה הגיוני לגמרי שאני ארגיש ככה, כי ברייקינג ניוז, סופרי פנטזיה - הדמויות שלכם הן בראש ובראשונה *אנשים*. וגמדים. ואלפים.
אבל, בכל הנוגע לעלילה - בואו נגיד שניכר היה שהסופרים הם שחקני דיאנדי מדופלמים, וכנראה עדיין לא מבדילים לגמרי בין עלילת ספר כיפית לקוראים להרפתקת דיאנדי כיפית לשחקנים. הם קצת יותר מדי התלהבו מהקרבות במפלצות - שלכל אחת מהן הוכן "דף מפלצת" בסוף הספר עם חוזקות וחולשות, וקשה היה שלא לראות איך הגיבורים מתקיפים ומגנים על-פי תור ולא לשמוע את הקוביות מתגלגלות.
מדברים כמו פיתוח הדמויות של הרעים ומניעיהן או טוויסטים היה אכפת לסופרים הרבה פחות, ושום רמז לתתי-עלילות או לפחות לפיתולים קלים בעלילה הראשית (והיחידה) לא נראה באופק. הכתיבה המקצועית והזורמת שלהם חיפתה רק בקושי על העובדה שלמרות שממש בא לי שהם ישהמו לי הרפתקה - סופרים הם עדיין לא.
[אה, נו, חלקכם ודאי אומרים עכשיו. אז זה כמו רומח הדרקון. אז ממש לא! להשוות את הספר הזה לרומח הדרקון הוא כמו להשוות סיפור בהמשכים שילדות בנות 14 (ילדות מאוד חופרות בנות 14) כתבו לחברים שלהם בהפסקות לבין ספר אמיתי (וזאת מפי מישהי שדוקא די אהבה רומח הדרקון כשהיתה ילדה חופרת בת 14, אבל גם אז היתה מודעת למגרעותיו). יחסית לרומח הדרקון, הסופרים האלה דוקא כן סופרים, ואפילו סופרים מאוד].
אז למה מושלמינוס ולא נחמד? כי עדיין נהניתי מאוד מהספר, והייתי נהנית אפילו יותר אם הייתי שחקנית דיאנדי או בת 10-12. כי הספר הצליח להצחיק אותי כמה וכמה פעמים, וכי לגמרי התאהבתי בגיבורים. וכי היתה בו בדיוק אפס רומנטיקה (וכשאני אומרת אפס אני מתכוונת זירו. null. מינוס 273.15 מעלות צלזיוס), ותודה לאל הטוב על כך.
אז יאללה, תעשו לכם קצת פאן.

ואם אהבתם את הסקירה ואתם רוצים עוד, מוזמנים לעקוב אחרי דף הסקירות שלי בפייסבוק, "שיממון מוסיף המון": https://www.facebook.com/שיממון-מוסיף-המון-519152325135314

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על גילדת ההרפתקנים