ביקורת ספרותית על שמיים שאין להם חוף - בניה שראל - סיפור חייו מאת יפעת ארליך
ספר לא משהו

---

הספר "שמיים שאין להם חוף" מאת יפעת ארליך (כנרת זמורה-דביר, 2019) מספר את סיפור חייו של רב-סרן בני שראל, מפקד סיירת גבעתי שנהרג בימים האחרונים של מבצע "צוק איתן, ב-2014. המחברת, עיתונאית "ידיעות אחרונות" יפעת ארליך, בחרה לספר את סיפורו כמו היה רומן ונסמכה על ראיונות רבים שקיימה עם משפחתו, חבריו, מכריו, רעיו לנשק וכן מכתבים שכתב. בניה התגייס בינואר 2006 ולאחר שהודח מקורס טיס וממסלול הלוחם בשייטת 13 עבר בניה לסיירת גבעתי, פלוגת הסיור החטיבתית (פלס"ר). "ביולי 2007 הצטרף בניה לסוף מסלול ההכשרה של לוחמים בסיירת גבעתי והיה ללוחם ביחידה. בחורף 2007 נשלח לקורס מ"כים" (עמוד 259). בהמשך השלים קורס קצינים.

כצוער, רגע לפני סיום קורס קציני חי"ר, קיים בניה עם מפקד בה"ד 1 דאז, אל"מ (לימים אלוף) אהרן חליוה. לאחר ששניים מחבריו מקריית ארבע נרצחו בידי מחבלים, שאף בניה שאף להגיע לאחר הקורס ליחידת דובדבן, הפועלת בשטחים כדי להגשים את חלומו ללכוד את רוצחי חבריו. למרות רצונו שובץ בניה כמפקד מחלקה בגדוד שקד של גבעתי. בעוד חליוה, קצין צנחנים כריזמטי עם "פה גדול" שמושך אש, הסביר על האופן שבו נתפס הקצין בידי הציבור, מחה באוזניו בניה על מה שהגדיר כיחס מזלזל מצד המערכת, שביטלה את השיבוץ בדובדבן שהובטח לו.

חליוה, השיב לו במילים חריפות, שראוי שיהדהדו: "טקס חלוקת הצל"שים לנתינה שלך יתקיים אחר כך, נוזף בו חליוה: אם אתה רוצה לחתום ויתור מאיזושהי סיבה, אתה מוזמן. אני את הטון שלך לא אוהב. אתה יודע למה? כי אתה עדיין לא מבין שאתה חלק מהמערכת הזאת. אתה פה מנסה להלך עלי אימים: אני יכול לחתום ויתור. תעשה מה שאתה רוצה. אתה חי בתוך המערכת הזאת, אל תאיים על המערכת הזאת. המערכת היא אתה, ואיך שאתה נראה, ואיך שכולנו נראים. הצבא הזה לא שלי, ולא שלך, הוא של כולנו. יש לנו פה אחריות לתת את החיים שלנו בשביל המדינה הזאת, ולא שכל אחד יעמיד תנאים. בשביל שלושים החיילים שיתגייסו לשקד בעוד שבוע או שבועיים, אתה כל המערכת. בשביל ההורים שלהם, אתה כל המערכת. אין מישהו אחר. אין. אין כתובת אחרת. אתה המ"מ שלהם מקריית ארבע, אתה הכתובת לכול. מה אתה חושב, שאני מושלם? אתה חושב שאם אתה תהיה מח"ט או מפקד בה"ד 1, תהיה מושלם? אתה חושב שאני בסדר בכל הדברים? עכשיו השאלה היא איך אתה לומד ומשתפר יותר מהמפקדים שהיו לפניך. מה אתה עושה הלאה, זה מה שמעניין אותי. זאת קדושה להיות קצין בצבא ההגנה לישראל. זאת דעתי. ואתה תהיה אחלה מ"מ. בשקד. ואתה תעשה כל מה שאתה חושב שצריך לעשות כדי שהחיילים שלך יהיו טובים וילכו אחריך, ואתה תהיה להם דוגמה איך צריך לטפל באנשים. להם, למ"מ שלידך, ולמ"פ. אמן. שב" (עמודים 65-64).

כאמור, בסוף קורס קצינים הוא "מוצא את עצמו מפקד מחלקה בגדוד רגיל בגבעתי. לא דובדבן, לא קצפת ולא סיירת. רק חול וחול. כבר כמעט שנתיים חלפו מאז גיוסו, אבל עד כה הוא מרגיש שלא עשה מאומה. הוא הטיס מטוס, קפץ מאות פעמים למי ים קרים כקרח, סיים קורס חובשים ומ"כים וקצינים, אבל את הדבר האמיתי עוד לא עשה. לא מעצר מחבלים אחד לרפואה" (עמוד 72).

עד מהרה מזמנת לו המציאות הגיאופוליטית הזדמנות לפעילות מבצעית של ממש. במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008 הוטל על גדוד שקד לכבוש מבנה בן שמונה קומות בשכונת תל-אל-הווא בדרום-מערב עזה. בקרב שהתפתח היו בניה ומחלקתו מרותקים למקומם בפתח אחת הדירות. בניה הודיע לחייליו שהוא הולך להסתער על המחבלים בדירה ושאל "מי בא למות אתי?" (עמוד 82). החיילים ניעורו מההלם והצטרפו שוב ללחימה עם בניה בראשם. "כמפקד שמוביל אנשים, אין לך את הפריווילגיה לפחד. אתה לא מרשה לעצמך – גם אם אתה משקש מפחד. הקפדתי תמיד להיות ראשון" (עמוד 83), סיפר בניה לאביו לאחר המבצע.

למרות הקרב העז, ניכר שבניה ראה בטוהר הנשק ערך ותיאר עד כמה היה חשוב לו שיפגע באויב ורק בו. "כמה ימים קודם, תוך כדי הלחימה, זיהיתי דמות שרצה מאחת הפינות לכיווננו. לא לקחתי סיכון ויריתי מיד. זה לא היה אזור שאזרחים השתובבו בו סתם. כל האזרחים כבר נקראו לעזוב אותו קודם לכן. כשניגשתי לראות את מי הרגתי, ראיתי שהוא לא חמוש. היה בי צער על כך שאולי הרגתי אדם שלא מעורב בטרור" (עמוד 81), סיפר לאביו.

בהמשך שימש במגוון תפקידים בפלס"ר וביחידת רימון, אך למרות שזכה למוניטין כמפקד נועז, נחשב בניה גם ל"שטותניק" ולא כל מפקדי הגדודים רצו בו כמפקד פלוגה. מי שיצא להגנתו היה מפקדו ביחידת רימון המובחרת, רס"ן בני מאיר, "בוגר יחידת החילוץ של חיל האוויר 669" (עמוד 128). מאיר, לימים מג"ד בפיקוד העורף, אמר למפקד החטיבה כי "בניה שקול ואחראי. הוא לא סתם יודע לרתום אליו אנשים, הוא אלוף בלהדביק אותם אליו" (עמוד 12). לבסוף מונה בניה למפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שקד. תחילה הוא היסס אם לקבל את התפקיד, אך חברתו ולימים ארוסתו, גלי, אמרה לו ש"צבא אמיתי זה לא רק פלס"ר ורימון, זה צבא העם. מפקד חייב להתנסות גם בהובלת חיילים מאתגרים יותר" (עמוד 15), ואכן בניה פיקד על הפלוגה המסייעת בגדוד שקד ו"היא הפכה לפלוגה מצטיינת" (עמוד 183).

במבצע "צוק איתן" זמן קצר לפני חתונתו, הוביל בני את סיירת גבעתי, השאור שבעיסה שביחידות החטיבה, בלחימה בעזה. ב־1 באוגוסט סרקו בניה ולוחמיו את פאתי רפיח במטרה לאתר תשתית מנהור של החמאס. מחבל מתאבד שהגיח מאחד הפירים התפוצץ על חוליה שמנתה את בניה, קשרו, ליאל גדעוני, סג"מ הדר גולדין. ליאל וגולדין נהרגו מיד, ובניה נפצע אנושות. מיד לאחר מכן הגיחו מחבלים נוספים וניסו לחטוף את גופות ההרוגים. כשקרב מחבל לגופת ליאל גדעוני, ירה בניה, ככל הנראה, "מטווח קצר במחבל שניסה לחטוף את גופתו של ליאל. חמש פגיעות נמנו בגופת המחבל מן הזרוע עד לירך. המחבל נהרג, וליאל לא נחטף" (עמוד 249).

המחבלים, ובידם גופתו של גולדין, נמלטו חזרה למנהרה ולעבר לב עזה. סגן איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי, שכמו איתן אחר "לא היסס לרגע" ורדף במנהרה אחר המחבלים שחטפו את גופתו של סגן גולדין ז"ל. קשה לתאר מה היה מצב המערכה לו היה ניסיון החטיפה ברפיח מוכתר בהצלחה. הדבר היה, כמעט בוודאות (לאור מקרים דומים ובהם גלעד שליט וחטיפת רגב וגולדווסר) מחייב את צה"ל להעמיק את הפעולה הקרקעית ברצועה. המרדף שניהל פונד, בתחילה לבדו ולאחר מכן בראש כוח קטן ולצד כוח מסיירת מטכ"ל, הביא להשגת הממצאים שקבעו את מותו של גולדין ופתר במהירות תסבוכת אפשרית בעלת השלכות אסטרטגיות. על פועלו עוטר פונד בעיטור המופת.

הספר, נקרא כסיפור מרתק, אודות אדם שנקטף בדמי ימיו ומי יודע מה היה משיג ומספיק לו היה שב מן המערכה בעזה.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על שמיים שאין להם חוף - בניה שראל - סיפור חייו