ביקורת ספרותית על אחד מאיתנו משקר מאת קארן מקמנוס
ספר בסדר

---

אם הסופרת ניסתה לגרום לי לקרוא את הספר שלה דרך התקציר הצולע של הספר הזה, היא נכשלה קשות. והאמת שאפשר להבין שהספר הזה הוא סטיגמה אחת גדולה רק מהתקציר, ואני לא אכחיש שהוא לא כזה.
חמישה נערים נכנסים לריתוק, ארבעה יוצאים. אם הייתי יכולה לייעץ לסופרת, הייתי מייעצת לה להתחיל את הסיפור בלי הקטע של הכניסה לחדר, כי אז אפשר לראות איך כל אחד מהדמויות הגיב להבין שאף אחד מהם לא עשה כלום חוץ מלנסות להציל אותו. כל אחד מהדמויות חשוד, כי זה בכלל לא מוזר שרק ארבעת הנערים האלו חשודים במוות, ולמשטרה אין אפילו ראייה אחת. איך ימצאו את הרוצח, והאם זה אחד מהסטיגמות-המהלכות-שבכלל-לא-סטיגמות-כי-יש-להם-סוד?

אני אהיה כנה, אני לא יודעת אם אני אוהבת את הספר או שונאת אותו. כי הרעיון באמת טוב, אבל הביצוע לא מדהים. זה לא אני יכולה לרשום אותו יותר טוב, כמובן. אבל האמת היא שהסיבה היחידה שהספר הזה מככב כבר 76 שבועת ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס זה בגלל שהרעיון של הספר באמת גאוני, כאילו, סוג של blow mind אם תשאלו אותי. הייתה לי הרגשה במשך כל הספר איך זה קרה, אבל בגלל כל הראיות החותכות וכל מיני רעיונות שעברו לי בראש, לא הייתי בטוחה.
אבל מה הרס את הספר?
העובדה שהספר הזה הוא ליטרלי ניסיון להרוס את התיוג של החבורה הזו כסטיגמה מהלכת, כאילו אם יש סיפור רקע קורע לב מאחורי הדמות, ותמיד יש, אז יש סיבה ללמה ברונווין חנונית (מהממת, כמובן. כי איך נייט יתאהב בה?), ולמה אדי כזו תלותית, ולמה קופר לא מסתובב בכלל עם החברה המהממת שלו שאני מדמיינת אותה כקים קרדשיאן, ולמה נייט מוכר סמים.
ברור שיש סיבה, וברור שלכל אחת מהמשפחות יש בעיה, כמו אבא קשוח מידי או שנעלם מהתמונה. זה עדיין לא הופך את הדמויות לפחות מלאות סטיגמה.
בור שהסופרת ניסתה לשבור את הסטיגמות בעזרת כל מיני פאשלות או סודות אפלים של הדמויות, שרובן היו כל כך ברורות מאליו ואפילו יותר מלאות בסטיגמות (כי אין מצב למשפחה אחת שיש גם אמא וגם אבא שאשכרה נחמדים), אבל זה לא עבד. רוב הסודות היו סתם עוד משהו שהתגלה, עוד פאשלה שהרסה תדמית. לאף אחד, חוץ מאדי, לא היה באמת שינוי באישיות.
והאמת שהספר היה הרבה יותר טוב אם היו מתעלמים מהסיבה שכל זה קרה. כאילו, come on, זה היה ממש מטומטם. הסופרת לא יכלה למצוא סיבה יותר טובה?!
ולמרות כל העניין שעשו מהמוות של סיימון, זה היה פשוט עלוב. זה כאילו, אין לדמויות רגשות בשיט. יש תיאורים, אני קולטת מה קורה, אני קולטת איך כולם נראים, שרובם בעלי שיער כהה ועיניים כחולות, אבל אין לי מושג מה הם מרגישים.
ואפשר בבקשה להפסיק עם המאמץ המאולץ הזה לתת לדמויות עוד אישיות? זה גורם לי לרצות להקיא.

אבל למרות שהדמויות דפוקות, והכל ממש מאולץ. כדאי לכם לקרוא את הספר רק בגלל הרעיון שלה והסיבה מאחורי כל המוות של סיימון. זה גדול.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על אחד מאיתנו משקר