ביקורת ספרותית על מלכת האוויר והחושך - מיומנויות אפלות #3 מאת קסנדרה קלייר
ספר מעולה

---

***מלכת האוויר והחושך – מיומנויות אפלות 3 (בני הנפילים (ציידי הצללים? איך קוראים לסדרת-האם בעצם?) 12***

אמ;לק: כן או לא? בואו נגיד את זה ככה, אם קסנדרה קלייר (הסופרת) היתה צריכה להגיש ספר אחד במבחני הקבלה למסדר הסופרים האלוהיים ביותר בכל הזמנים (והיא לא היתה יכולה להגיש את מגיסטריום כי היא כתבה אותו יחד עם הולי), זה ללא ספק הספר שהיא היתה צריכה להגיש. ואתם, קוראים יקרים – אם עקבתם אחרי המלצותיי האחרונות באדיקות וקראתם את פאנדום ואז את שלושת ספרי "הניצוץ שבאפר" ואתם חוששים שליקום אין עוד מה להציע לכם, הרשו לי להבטיח לכם – הספר הזה (הטרילוגיה הזאת, למעשה) הוא בדיוק מה שאתם צריכים כדי להישאר עוד קצת בהיי-ספרים-מעולים שאתם נמצאים בו כרגע

תקציר מגב הספר:
משפחת בלאקתורן צריכה לאסוף את השברים בעוד המסדר עומד על סף מלחמת אזרחים. רוב בני המשפחה נמלטים ללוס אנג'לס, ואילו אמה וג'וליאן נשלחים למשימה מסוכנת בארץ הפיות בעקבות כרך המתים השחור. הם ימצאו שם סוד שעלול לזעזע את עולמות בני הנפילים ושוכני התחתיות כאחד.
אמה וג'וליאן בלאקתורן, ציידי הצללים המוכשרים ביותר בדורם, נמצאים במירוץ נגד הזמן להציל את עולמם מפני הכוחות האפלים שפועלים נגדו מבפנים ומבחוץ לפני שכוחה הקטלני של קללת הפראבטאי ישמיד אותם ואת כל מי שהם אוהבים. הם יַחְבְרוּ לקליירי וג'ייס, סיימון ואיזבל ואלק ומגנו ( =^.^= מגנו? מגנו?!?! =^.^= ), גיבורי סדרת "בני הנפילים" ( =^.^= אז כן ככה קוראים לה =^.^= ) לקרב שעליו הם עלולים לשלם מחיר כבד.
מלכת האוויר והחושך מביא לסופה את טרילוגיית "מיומנויות אפלות", המתרחשת בעולם בני הנפילים. קדמו לו 'גבירת חצות' ו'אדון הצללים', שיצאו בעברית בהוצאת מודן.
ספריה של קסנדרה קלייר נמכרו בעשרות מיליוני עותקים באלפי העולם ותורגמו ליותר משלושים וחמש שפות ( =^.^= מאוד לא מפתיע =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אני חושבת שביני ובין קסנדרה קלייר יש מן תקשורת קוסמית שגוברת על חוקי הזמן והמרחב. אחרת איך תוכלו להסביר שבכל פעם שאני מציינת חסרון כלשהו בסקירה של ספר שלה, היא מתקנת אותו בצורה מרהיבה בספר הבא, למרות שהספר הבא נכתב שנים לפני שקראתי את הקודם?
זוכרים למשל איך התלוננתי על מערכות יחסים נורמטיביות מדי ועל זה שמשולשי אהבה זה כל-כך ימי הביניים, ומזמן היה צריך להחליף את כולם בשלישיות של פתיחות והסכמה הדדית? אז כן! כלומר לא! כלומר – אפשר לדבר רגע על כמה מושלמים החיים של כריסטינה? (המון. הם מושלמים המון).
זוכרים שביקשתי יותר הומור ויותר מגנוס? אז היזהרו בבקשותיכם, כי חלקים רבים בספר ממש גרמו לי לחרחר מצחוק פרוע (מה שדי מדהים בהתחשב בעובדה שהספר הזה נפתח בנקודה קורעת הלב בה הסתיים הספר הקודם, ומשם רק ממשיך לשסע לפיסות קטנות את ליבנו וליבן של הדמויות המסכנות), ומזל שהייתי לבד בבית בשלוש בלילה ורק חתוליי היו שם כדי להסתכל עליי מוזר.
זוכרים שאמרתי שפשוט מגוחך שסוחבים את טאבי על הידיים לכל מקום למרות שהוא בן שבע? גם לזה תקבלו הסבר.
ו...זוכרים איך ירדתי על זה שלכל הדמויות יש מנעד רגשי של טורנדו, כולם מאוהבים עד ייאוש ומיואשים עד מוות ומאושרים עד אור כוכבים? אז בואו נגיד שאיבדתי כל זכות לרדת על זה שוב, כי אם מישהו היה מנסה לתאר את הרגשות שאני הרגשתי בזמן שקראתי את הספר הזה, הם כנראה היו נשמעים מביכים באותה מידה. הלב שלי נשבר בערך אלף פעם כאייפון שנזרק מהקומה הכי גבוהה בעזריאלי, ואז התאחה והתמלא אושר ותקווה כמו...אייפון ש*לא* נזרק מהקומה הכי גבוהה בעזריאלי. ואז *שוב* נשבר. נחרדתי ודאגתי לגורלן של הדמויות (שאיכשהו נעשו יקרות לי כחברים האמיתיים שמעולם לא היו לי) כאילו דבור עצום עף לתוך הבית שלי והייתי צריכה לכלוא אותו בתוך כוס חד-פעמית ולזרוק אותו מהחלון, והכוס זמזמה ורטטה בטירוף *כל הדרך לשם* (זה באמת קרה!) וסיפורי האהבה! סיפורי האהבה! של קסנדרה קלייר! הידועים בהיותם עזים כצ'אק נוריס ומשתפכים כמפלי הניאגרה! ממש המיסו אותי, כמו ששום דבר מלבד הקיץ הישראלי לא הצליח להמיס אותי עד כה. אותי! שבדרך כלל חוטפת שוק אנפילקטי אפילו ממינונים הומיאופתיים של רומנטיקה! אני כל-כך מתביישת בעצמי ובכמה רכרוכית שהפכתי להיות, אבל יותר מכך אני גאה ומשתאה מהספר הזה (אבל תודה לאמה שסופסוף אמרה את מה שכולנו חשבנו תמיד – להפוך לזוג דביק שמביע חיבה בציבור זה כמעט יותר גרוע מלהפוך לאחד מהאפלים של סבסטיאן).
[אם כי...נכון התלוננתי על זה שלכולם יש ריסים מתנפנפים? אז למרבה הצער הריסים כאן כדי להישאר, והם מתנפנפים יותר מתמיד (כאילו, *ממש* מתנפנפים, כמו בציטוט "ריסיו היו ארוכים עד כדי כך שקיט ראה את הרוח מזיזה אותם משל היתה מניעה עשבי ים") אבל הספר היה יפה כל-כך שלא אכפת לי גם אם ריסים היו מנסים לחנוק אנשים בשנתם].
אבל בואו נניח רגע בצד את כמה שהספר הזה יותר טוב מהספר הקודם בסדרה (שהיה ממש מעולה גם ככה), ונדבר על הספר הזה בפני עצמו.
כאילו, וואו. יש בו מספיק חומר ופיתולי עלילה כדי להחזיק שלוש עונות של סדרת טלוויזיה. אני בהלם שכל העלילה עתירת התסבוכות הזו, כל עולם הפנטזיה המדהים הזה שאנחנו לכאורה מכירים לפרטי פרטים, אבל בכל ספר מגלים ממנו עוד, כל הדמויות המגוונות האלה, הכל הגיע מראש של סופרת אחת. איזה מח מטורף. צריך, כאילו, לשמר אותו אחרי שהיא תמות, כמו את המח של איינשטיין (סליחה שאני נשמעת כמו זומבית, אבל זה נכון! היא גאון ספרותי. פשוט גאון). כמה עומק יש בספר הזה, רגשי ועלילתי ורעיוני. לא עומק של "חרב התמותה מסמלת את זה שכולנו בני תמותה" – עומק אמיתי, שמביע את כל הדברים החשובים שתמיד רצית לומר על גזענות וקבלת השונה ואהבה וחמלה, אבל אף פעם לא ידעת לנסח במילים בלי להישמע מתחסד או מפגר או קלישאתי. קסנדרה יודעת לנסח הכל. לא תאמינו לכמות הציטוטים שהעתקתי מהספר – אולי רק כמות הציטוטים שהעתקתי מ"הניצוץ שבאפר" יכולה להשתוות אליה.
ואפשר להגיד מילה רגע על הקרב בסוף? אם רולינג קראה אותו והשוותה אותו בראש לקרב על הוגוורטס בסוף הארי פוטר השביעי, כמו שאני עשיתי, היא בטח חשבה "אני כל-כך גאה שהבחורה הזאת כתבה פעם פאנפיקים על הספרים שלי", כי במקרה הזה התלמיד לגמרי התעלה על המורה.
אני יודעת שהספר הראשון כמעט ולא מצא חן בעיני, כי לא הצלחתי להתחבר לדמויות וכתוצאה מכך לא היה אכפת לי מגורלן, וכשאתה קורא על אנשים שלא אכפת לך מגורלם אתה תשתעמם גם אם גורלם הוא מסעיר ביותר. פעם ראיתי בזה חסרון של הסדרה, מן מכשול שצריכים להתאמץ ולצלוח כדי להגיע לכל הטוב שאחר-כך. אבל עכשיו כשסיימתי את כולה, כשאני מסתכלת על הסדרה כיחידה אחת, אני לא רואה את זה כחסרון, אלא כחלק ממה שהפך אותה לגאונית כל-כך ואת הדמויות לאמיתיות כל-כך. הן לא היו יכולות להיכנס ככה לנשמה שלי אם לא הייתי מכירה אותן בהדרגה, כמו שמכירים אנשים בעולם האמיתי: מרחוק ג'וליאן באמת נראה נוקשה ומבוגר, אמה נראית כמו עוד ציידת צללים קלילה ויהירה, והאחים הקטנים נראים ילדותיים ומעצבנים והרבה יותר מדי דומים זה לזה. אבל כשמסתכלים מקרוב, כשמכירים כל אחד מהם בנפרד, נחשפים למחשבות שלהם – מבינים שלא הייתי יכולה לטעות יותר בהערכה שלי אותם גם אם הייתי מנסה לטעות בכוונה. אני פשוט כל-כל מאוהבת בכל אחד ואחד מהם עכשיו (הכי בקיט ובטיי, אני חושבת, אם כי אלין ממש צמודה מאחוריהם, היא לגמרי אדירה, ומגנוס תמיד יהיה מגנוס כי הוא *מגנוס*, כמובן) וזה חלק מהרעיון של הספר – אנשים הם יותר ממה שאתה רואה מעל לפני השטח, המציאות היא יותר משחור ולבן (שחור ולבן הבנתם?! מאוד אקטואלי).
אני יודעת שיש אנשים שלא אוהבים את בני הנפילים (במיוחד את קליירי, אם כי תופתעו לגלות עד כמה היא התבגרה יפה בספר הזה), אבל לדעתי חלק מהכיף הוא להבין דברים רק בקריאה שניה. גם אני בהתחלה לא הבנתי – אבל בדיוק מהסיבה הזו אני לא עורכת את הסקירה שכתבתי על הספר הראשון (למרות שכעת אני מתחרטת קשות בערך על כל דבר שאמרתי בה) – כדי שכל מי שיש לו ספקות לגבי בני הנפילים (או אולי אפילו ודאויות שגויות) ידע שפעם היו גם לי ספקות. אבל ראיתי את האור, ואולי כדאי שגם אתם תתנו לסדרה עוד הזדמנות ותראו אותו. זה באמת אור מדהים ויחיד במינו.

נ.ב
כן, אני יודעת שטכנית זה ספר 12 בסדרה, ושרבים מכם נמנעים מלקרוא אותו כי הוצאת גרף עדיין מחזיקים את ספר 6 ו-9 בני ערובה. אבל לדעתי שווה לספוג את הספוילרים המעטים בשביל הספר הזה, הטרילוגיה הזו. זו באמת חוויה מאין כמותה.

נ.ב2
שכחתי להתייחס לתרגום. הוא היה ממש סבבה בעקרון, חוץ מחוסר אחידות קל עם הספרים הקודמים בסדרה – מדוע האי וראנגל הפך לאי ראנגל? וחמור מכך, איך גביע התמותה הפך ל(מקווה שאתם יושבים) ספל התמותה?! כאילו, קשה לי להאמין שבאנגלית הוא נקרא the mortal teacup. כמו כן, לא יזיק עוד איזה ויש קטן בעריכה: כמעט בכל סצינה של טיי וקיט היו בלבולים בין השמות שלהם ("אמר טיי לטיי", "הסתכל קיט על קיט" וכו'). לא ברור לי כל-כך למה זה קרה, השמות שלהם לא *עד כדי כך* דומים. אבל בסדר. בסך-הכל התוצאה היא עדיין מהתרגומים הטובים ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה.

נ.ב3
שכחתי להתייחס לחסרונות, ואני חייבת לציין *איזשהו* חסרון, אחרת תחשבו שחייזרים חטפו אותי והחליפו אותי בבוט של מחמאות. ובכן: למה. כולם. בספר. נוסעים. עם. רגליים. על הדשבורד?! תפסיקו לעשות את זה! זה הרגל מגונה ונתעב, וגם מסתיר לנהג את המראה הימנית (אני חושבת. זה לא שיש לי נסיון בלנסות להסתכל במראה הימנית מבעד לברכיים של מישהו ששם את הרגליים על הדשבורד, כי אם מישהו היה מעז לשים רגליים על הדשבורד שלי, למחרת הן היו תלויות ברכב כקישוט).
עוד חסרונות? לא חושבת, לא.

נ.ב4
לכל מי שמחפש סאבטקסט בספרים שלו – ודאי תיהנו לשים לב ששם המשפחה של דיאנה הוא רייבורן ושם המשפחה של זארה הוא דירבורן, ואם מחברים את ההתחלה של שני השמות יוצא (כמעט) ריינדיר, כמו בשיר reindeer are better than people מפרוזן! שלפחות לגבי חברי הקוהורטה זה לגמרי נכון

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על מלכת האוויר והחושך - מיומנויות אפלות #3