ביקורת ספרותית על בשחר ילדותי מאת ורה אינבר
ספר מעולה

---

" טוב הוא גם בשעות שהוא יורד פקעות פקעות גדולות; משל, דבורים שעירות צחורות נתפרחו בתוך כוורתן העצומה ומלאו את כל חלל העולם.
טוב הוא גם שלג מועט, העוטה כבמלמלה דקה את פני החלון.
כשמתבוננים בו דרך החלון, נדמה שאין הוא יורד ממרומים אל מתאבך ונישא אל על- מן הארץ.
וכשהשלג עוטה את כל העיר, כמה מלבבים הם אז הרחובות! אילו כסתות צחורות על המרפסות, אילו כרי נוצה לבנים על המעקות!"

תקופת הילדות לרבים מאיתנו היא נתפסת כתקופה נוסטלגית, נעימה לזכירה ובעיקר בלתי נשכחת. גם אם התקופה הייתה מלווה בקשיים, מרביתנו יתבוננו עליה בעונג ותחושת נחת ואולי אף געגוע. געגוע למה שהיה ולעולם לא ישוב ותחושת נחמה מתלווה אל ליבותנו כאשר אנו מנסים לשחזרה באספקטים מסוימים,
לדוגמא, מאכל אהוב שמזכיר לנו את הילדות או אפילו למי שישנם ילדים, הילדים הללו מאפשרים לנו לשחזר במובן מסוים את שהיה ולא יחזור, דרך המשחקים עימם, הבילוי במחציתם.
זו הסיבה שלא מעט תופסים את חווית ההורות במובן מסוים כילדות שניה. אולי ישנם רק רסיסי אמת בדבר אך כך או כך, חווית ההורות מעוררת בנו אמוציות שלא ידענו שיש בנו להעניק.

ספרה של ורה אינבר, יהודיה ממוצא רוסי-אוקריאני, מספר את סיפור ילדותה בעיר אודסה. היא צוללת אל תוך אנקדוטות מראשית חייה, בגיל 7, ומתארת בדיוק רב ובזיכרון מעורר השתאות ופליאה, את המאורעות הכמוסים בתוך קודקודה, נשלפים ומושלכים אל תוך דפי הנייר בחינניות וכישרון.
ורה אינבר היא משוררת וסופרת אשר נולדה בסוף המאה התשע עשרה. היא חיברה שירים רבים, ביניהם הפואמה הארוכה והמפעימה " המרדיאן של פולקובו" המגולל את תלאות הרוסים בעת מלחמת העולם השניה, כאשר הגרמנים הכריזו על מצור על העיר לנינגרד [ סנט פטרבורג של ימינו] וכמובן מביאה בפנינו את חוויותיה הקשות ומכמירות הלבב מתוך המצוקה ששרתה על התושבים בימים ההם.
בספר זה נתקלתי במקרה ואינני מתחרטת, מיד לקחתיו אלי והחילותי לקרוא בו. יודעת בתוכי שלא אתחרט שכן התרשמתי מאוד מהפואמה שנכתבה ברגישות וצער כה רב.

סיפורה של אינבר מהווה מעין אתנחתא נעימה וקלילה מתלאות היום-יום הפוקדים ומציפים רבים מאיתנו. היא מכניסה אותנו, באמצעות מילותיה הנעימות והעדינות, אל תוך עולם אחר, אוקראינה שמצויה תחת השלטון של האימפריה הרוסית חסרת הרחמים של סוף המאה התשע עשרה ובפתחה של מאה חדשה, המאה ה-20. היא מתארת בפנינו את מפגשיה עם דודנה האהוב דימה אשר רצונו הגדול ביותר להיות מלח. היא מפגישה אותנו עם דודה נשה ששכלה את בעלה ועברה לגור עם משפחתה של ורה תחת קורת גג אחת והדודה תורמת את חלקה לחינוכה וגידולה של ורה. היא מתוארת כאישה לבבית אך קפדנית שמלמדת את ורה את רזי התפירה [וגם את דימה, על הדרך]
ואף מתקנת את בובותיה של ורה כאשר אלה מתכלות להן כתוצאה מאמבטיה מתמדת וטיפול מסור אומנם אך שגוי. מלבד זאת, אנו נחשפים גם לקרובת משפחה אחרת בשם תמרה, שהיא ילדה מחוננת שמתעניינת ברפואה ופסנתרנית נפלאה, וכמובן להוריה של ורה אשר מתוארים אף הם כאנשים חמים בעיקר מלומדים שתורמים את חלקם לחינוכה של ורה- אביה הוא מוציא לאור של ספרי מדע ואת כל הידע שיש ברשותו הוא מנסה להנחיל לביתו באופן שהיא תבין. ורה עצמה, ככל הילדים ואף אולי יותר מהם, מביעה חקרנות וסקרנות ומבקשת לדעת דברים- על כוכבי שביט, על כף הזכות הטובה ומשתפת אותנו בלבטי הילדות שלה ודמיונה הקודח.
על ורה חביבים במיוחד סיפוריו של פושקין, אגדות עם שפושקין עיבד ותירגם לרוסית, אגדות שמשאירות חותם עמוק בילדה הקטנה, צורבות במוחה את נוכחותן ואולי מהוות את האמצעי הראשוני והעיקרי שגרם לרצונה והחלטתה להפוך לסופרת כשתגדל ותהפוך לאישה צעירה.

או כפי שדודה נשה סיפרה לאם באחת הפעמים שהמשפחה יצאה אל הפארק, בשעת ליל מאוחרת, כדי לחזות בהופעתו של כוכב שביט:
" מי יודע? אולי תהיה סופרת, תחבר סיפורים ואולי גם שירים.
-מי יודע- אמרה אמא- הו, הרי זה עוד כל כך רחוק!"

כמה שהדודה נאשה צדקה!

על אף תום הילדות, הטוהר והעדינות השזורים בכל סיפור וסיפור שאינבר מתארת בפנינו, הסיפור האחרון מוכיח לנו, גם אם במרומז בלבד, על כך שלא תמיד היה טוב ושהטוב והאושר מסתירים כאב וקושי רב שהיה מוסתר מן הילדים. בפרק האחרון ורה שוכבת חולה במיטתה ועדה לכניסתם של שוטרים לבית, השוטרים הללו מחפשים מסמכים המעידים על שותפות אפשרית של האב עם ספרים שכל מטרתם להתנגד לצאר. למזלו, השוטרים לא מוצאים דבר אך אילו היו מוצאים....אחרתו הייתה לא טובה.
ולמרות זאת, מדובר בספר מקסים, מענג שבסוף קריאתו הקורא נותר עם חיוך מרוח על הפנים ולב רגוע ועקצוצים נעימים שעוטפים אותך בכל הגוף.
אני חייבת לזקוף לחיוב את האיורים בשחור-לבן שהם חלק בלתי נשכח מן הספר, הם מוסיפים חן ונופך מיושן לסיפורים אך לא בצורה שגורעת את הכתוב והופכת אותו לעייף ולא עדכני, הן מאפשרות לנו הצצה אל עולם אחר, עולם ילדות רחוק מאיתנו אבל באותה המידה גם קרוב מכיוון שבכל תקופה ילד נותר ילד ורק הזמנים משתנים להם.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על בשחר ילדותי