ביקורת ספרותית על אחד מאיתנו משקר מאת קארן מקמנוס
בזבוז של זמן

---

***אחד מאיתנו משקר***

אמ;לק: כן או לא? נהה. בזבוז זמן. כבר קראתם כאלה מליון פעם, והצטערתם על זה בכל אחת מהפעמים

תקציר מגב הספר:
ביום שני אחר הצהריים נכנסים לכיתה לריתוק:
ברונווין הגאונה ( =^.^= הידועה גם בשם "קלישאה מס' 1" =^.^= ), הנמצאת במסלול המהיר לאוניברסיטת ייל, ולעולם לא מפרה את הכללים ( =^.^= יש דמויות מושלמות ("מרי סו" בלשון העם) שמעוררות בך הערצה והשראה (כמו סיה מהמבחן!), ויש דמויות מושלמות שעושות לך חשק לתלוש להן את השיער. ברונווין שייכת לקטגוריה השניה =^.^= )
אדי היפה ( =^.^= הידועה גם בשם "קלישאה מס' 2" =^.^= ), הנסיכה הפופלרית המושלמת ( =^.^= אני אהיה הוגנת: אדי היא הדמות היחידה בספר שניסתה להימתח מחוץ לגבולות הקלישאה שהקצתה לה הסופרת, ולרגעים כמעט היתה מעניינת. אבל גם אותה אני שונאת, כי היא בגדה בחבר שלה. למה ספרים תמיד מציגים בגידות כאילו זה מעשה נסלח ואף רומנטי?! (אבל רק אם הגיבורה היא זאת שבוגדת. אם זה הבחור שבגד בה, אז הוא חתיכת דוש שלא ראוי לה ולעולם הזה). ולא, העובדה שחבר שלך הוא קונטרול פריק שמחליט על כל מערכת היחסים זו לא סיבה מוצדקת לבגוד בו, זו סיבה לדבר איתו על זה. או להיפרד ממנו =^.^= )
נייט העבריין ( =^.^= הידוע גם בשם "קלישאה מס' 3" =^.^= ), כבר על תנאי באשמת סחר בסמים ( =^.^= שלום לך, "הבחור הקשוח והרע שתמיד מרחיק את כולם מעליו כדי לא להיפגע כי אמא שלו עזבה אותו כשהוא היה קטן", מיסטר "אני נפרד ממך כי עדיף לך בלעדיי כי אני לא מספיק טוב בשבילך אז אני אעמיד פנים שאני לא אוהב אותך אבל אתחרט בפרק האחרון" (רגע, אדוארד מדמדומים לא הוציא פטנט על השיטה הזאת?!). יש לי חדשות בשבילך: גם אותך אני שונאת! =^.^= )
קופר הספורטאי, ( =^.^= הידוע גם בשם "קלישאה מס' 4" =^.^= ), שחקן בייסבול מצטיין ( =^.^= ופשוט כל-כך טוב וטהור ונחמד לכולם שאי אפשר היה לשנוא אותו באמת. מצד שני, זה הפך אותו לדמות משעממת להפליא =^.^= )
וסיימון המנודה ( =^.^= כינוי מעניין למי ששלט בבית-הספר ביד רמה =^.^= ), היוצר של אפליקציית הרכילויות הידועה של התיכון.
חמישה תלמידים נכנסים לכיתת הריתוק, אבל סיימון לא יוצא ממנה. עוד לפני שהעונש נגמר, סיימון מת, וחוקרי המשטרה קובעים שמותו לא היה תאונה ( =^.^= לא ברור איך הם הצליחו לקבוע את זה לאור העובדה שבמהלך הספר כולו שני תאי המח הבודדים של השוטרים הטיפשים-בקנה-מידה-קריקטורי לא מסוגלים למצוא זה את זה, אבל בסדר =^.^= ) כי למחרת האירוע הוא תכנן לפרסם חשיפות עסיסיות על כל ארבעת שותפיו לעונש, מה שעושה את כולם חשודים ברצח ( =^.^= *אמרתי* לכם שהמשטרה בספר מטומטמת?! כאילו. סיימון פרסם סודות על כל ילד בבית-הספר, שחלקם גרמו לילדים לנסות להתאבד. זה חתיכת מניע לנקמה – כמעט הרגת את עצמך, לא הצלחת, אז אתה מנצל את ההזדמנות השניה שלך כדי להרוג את מי שגרם לך לרצות למות. אבל לאאא, אלה בטח הארבעה שעליהם *שום דבר עדיין לא פורסם*! איך הם היו אמורים לדעת שהוא *עומד* לפרסם עליהם משהו? כי הם האקרים ופרצו לאפליקציה שלו? כי אם הם האקרים, יש דרכים הרבה יותר קלות והרבה יותר חוקיות להשתיק אותו, כמו להקריס לו את האפליקציה! =^.^= ) ואולי בעצם הם הקורבנות המושלמים של רוצח שעדיין מסתובב חופשי? ( =^.^= ובכן, לפי כותרת הספר, הם לא אמורים להיות! אחד מהם משקר, נכון? אז לא נכון. היחיד שמשקר לכם הוא הספר הזה. ולא זה לא ספוילר כי מגלים את זה כבר בפרק הראשון! =^.^= )
לכולם יש סודות. מה שחשוב באמת הוא כמה רחוק הם יהיו מוכנים ללכת כדי להסתיר אותם.

ומה אני חשבתי:
לא אשקר לכם (כי ידוע שחתולים לא משקרים, ולכן יש להם אפים קצרים ויפים כל-כך) ולא אייפה את המציאות – הספר הזה גרוע ומשעמם, ועוד אחד מהספרים האלה שחושבים שאם הוא יעתיק נוסחה של משהו מוצלח הוא יהיה פחות גרוע ומשעמם, ולא משנה אם הוא יעשה את זה בעצלנות ורשלנות שגובלות בפשע:
כמובן, רביעיית שקרנים קטנים ויפים שמסתירים סודות שערורייתיים, מסתבכים ברצח שלא ביצעו ומוטרדים על-ידי בריון אנונימי שיודע הרבה יותר מדי על העניין ומנסה להפליל אותם – כל זה עבד מצוין בסדרה הנהדרת "שקרניות קטנות ויפות". אבל, סופרת יקרה, זה לא אומר שזה יעבוד גם לך אם תעתיקי בזריזות רק את התבנית הבסיסית הזו, ואת השאר תמלאי בקרטון וקש. ברייקינג ניוז: לא *כל* רביעיה בספר נוער צריכה לכלול חנונית פרפקציוניסטית, ילד רע, נערה מקובלת וספורטאי. כאילו, אפילו סיימון (קרבן הרצח, הלא הוא גם הגוסיפ גירל של הספר – כי גם גוסיפ גירל היתה סדרה מצליחה אז למה שלא ניקח איזה אלמנט אקראי גם משם) אומר בעצמו שזה מרגיש כמו קלישאה של סרט נוער, מה שעושה את זה אפילו יותר מעצבן כי זה אומר שהסופרת היתה מודעת לזה ועדיין לא חשבה שהקוראים שלה ראוייים ליותר השקעה. ולא תמיד הנערה המקובלת צריכה לגלות שהחברים שלה מעולם לא היו חברי אמת ולחגוג את התנתקותה מהם עם תספורת גלאח; גם הספורטאי לא חייב לחשוף סוד שיסכן את הקריירה העתידית שלו ואת יחסיו עם אביו המלחיץ; והחנונית והילד הרע *לגמרי* לא חייבים להתאהב (למרות שבשקרניות קטנות ויפות זה עבד כל-כך יפה לטובי ולספנסר). אחת הסיבות שזה עבד להם כל-כך יפה? זה קרה *בהדרגה*. הנסיבות הכריחו אותם לחקור יחד, מפה לשם דברים התפתחו במשך עונה שלמה...בניגוד אלייך, סופרת, שגיבורייך מתאהבים *מיד לאחר הרצח*, למרות שלפני כן הם החליפו במצטבר אולי שתי מילים. אבל פתאום הוא שם לב לירכיים השריריות שלה, והיא שמה לב לעיניים היפות שלו, ובום! זו אהבת אמת (שכמובן תתבטא תחילה בשיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה על כל מיני דברים "שמעולם לא סיפרתי לאף אחד חוץ ממך" כמו כמה המשפחות שלהם דפוקות, ורק אחרי מליון שנה של וידויים מרגשים ושיחות טלפון מתוקות להחליא תמשיך למזמוזים, למרות שמלכתחילה הסיבה שנמשכתם אחד לשני צוינה בפירוש כגופנית נטו. שלא לדבר על הקטע של "רוצה לצאת איתי לדייט? אה לא? אוקיי, אז בואי נצא לדייט ונעשה הכל בדיוק כמו בדייט רגיל אבל נקרא לזה לא-דייט", "אה בסדר, אני לגמרי מאמינה לך ששינית את דעתך בשניה האחרונה ועכשיו אתה לא רוצה ממני דבר מלבד ידידות, ואני בסדר עם לצאת איתך לדייט ולהתמזמז בתנאי שאנחנו קוראים לזה לא-דייט ולא-להתמזמז". קשה לומר האם אנשים שכותבים דברים כאלה חושבים שאנחנו כל-כך אהבלים, או שהם חושבים שלא אכפת לנו שהדמויות כל-כך אהבלות). אה, וגם, באמת שאפשר לוותר על הקטע החרוש והמאוס של "האמא חסרת האחריות שעזבה את משפחתה לפני שנים וחוזרת במפתיע" – לאף אחד לא אכפת מנסיונותיה שטופי הדמע לשכנע את בנה שחזרה למוטב, או מההתחבטויות האינסופיות של הבן בין הרצון לקבל אותה בחזרה לרצון לעשות דרמה: אם הייתי רוצה לראות טלנובלה גרועה, זה מה שהייתי עושה.
ו...זה נכון שספרי מתח שבהם הגיבור מתגלה להיות הרוצח הםin עכשיו, אבל זה לא יעבוד אם בפרק הראשון תיארת בפירוט מה הגיבורים עשו במהלך כל שניה ושניה מהאירוע שהוביל למותו של סיימון, כך שאנחנו יודעים בוודאות שלא משנה מי מהם משקר לגבי מה, דבר אחד בטוח – אף אחד מהם לא ביצע את הרצח! (טוב, תאורטית אחד מהם היה יכול להכין את הדברים לפני כן, אבל במקרה כזה, להכניס את עצמו לכיתת הריתוק (=זירת הרצח) בכוונה תחילה לאחר שכל עבודתו שם הושלמה, זה מטומטם באופן בלתי-נתפס).
ואם כבר מדברים על טמטום בלתי-נתפס, האם כל השוטרים בספר עברו כריתת אונה או משהו כזה? כי משום מה הם כל-כך משוכנעים בעובדה שלפחות אחד אם לא כל גיבורינו רצחו את סיימון שהם היו יכולים להקים דת סביב הרעיון, ואת כל זמנם ומשאביהם הם מקדישים לנסיונות לגרום לגיבורינו להודות. כל זאת בזמן שמישהו שפ*קינג טוען שהוא הרוצח פותח עמוד טאמבלר ומפרסם בו דברים בסגנון "תפסו אותי אם אתם יכולים?" לא חשבתם ש*זה* עשוי להיות כיוון חקירה מעניין, ושבעזרת טכנולוגיה בסיסית שבוודאות יש למשטרה אפשר למצוא את הבחור בקלות?
ולבסוף, הסוף, שהיה במידה שווה צפוי (מהרגע בו ניתן לנו רמז מסוים זהות הרוצח היתה ברורה להחריד, ובכל זאת לקח לגיבורים עוד חצי ספר לעלות עליה) והזוי ("הוא עשה את זה כי הוא דפוק" זה לא מניע, זה תירוץ לכך שלא הצלחת לחשוב על עלילה הגיונית!)
בקיצור: עזבו, אתם יכולים לכתוב משהו טוב יותר בעצמכם.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על אחד מאיתנו משקר