ביקורת ספרותית על קוסמת הנייר מאת צ'ארלי נ. הולמברג
בזבוז של זמן

---

***קוסמת הנייר***
[או: סיפור אהבה ממש מעוות בין הרמיוני ודמבלדור. אני יודעת, איכס]

אמ;לק: כן או לא? מה זאת אומרת כן או לא?! אתם *רוצים* לקרוא סיפור אהבה בין הרמיוני ודמבלדור? ועוד אחד שיש בו רק ארבע דמויות (הרמיוני, דמבלדור, פרופסור מקגונגל ו-וולדמורטית), עלילה שלא מספיקה כדי להחזיק אפילו סיפור קצר (וולדמורטית גונבת לדמבלדור את הלב, וכדי להחזיר אותו הרמיוני יוצאת למסע ב..ובכן, נבכי ליבו) ועדיין הצליחו למרוח אותו על פני ספר שלם, שיבזבז שעות מזמנכם? אני ממש מקווה שאתם לא *עד כדי כך* מזוכיסטים

תקציר מגב הספר:
סיאוני טוויל מגיעה לקוטג' של קוסם הנייר אמרי ת'יין כשהיא שבורת לב. לאחר שסיימה בהצטיינות את לימודיה בבית הספר לקוסמים טאגיס פראף, היא נשלחה להתמחות בקסם הנייר, על אף שתמיד חלמה להתמחות בקסם מתכות. ( =^.^= לא חשדתי =^.^= )
סיאוני יודעת כי ברגע שתקשר לנייר, תהיה מחויבת לו לנצח.
אך הקסמים שסיאוני לומדת, תחת חסותו של הקוסם המוזר והנדיב ת'יין, מופלאים יותר משאי פעם דמיינה שיהיו - הנפשת יצורים מנייר, החייאת סיפורים בדמויות רפאים, ואפילו קריאת עתידות. ( =^.^= מה אני חשדניסט? =^.^= )
בעוד היא מגלה את פלאי קסם הנייר, לומדת סיאוני גם על הסכנות שבקסם האסור .כשמכחיד ( =^.^= מכחיד? בספר קוראים לזה "מבתר", אלוהים אתם רוצים להגיד לי ששני אנשים שונים תרגמו את התקציר ואת הספר עצמו?! =^.^= ) - קוסם המשתייך לכוחות האופל ועוסק בקסמי הבשר האסורים - פולש לקוטג' עוקר מחזהו של ת'יין את ליבו, חייבת סיאוני לעמוד מול הקוסם הרשע ולצאת להרפתקה המובילה אותה אל כתלי ליבו הפועם של ת'יין, וחושפת אותה לנשמתו האמיתית של הגבר הקסום ( =^.^= "הגבר הקסום"...פה חשדתי =^.^= ).
קוסמת הנייר הוא סיפור הרפתקאות מופלא, אפלולי ושובב ( =^.^= ככה קוראים היום ליחסי מרות בהפרשי גילאים של יותר מעשור? אפלולי ושובב? כי אני קוראת לזה "לך לכלא אל תעבור בדרך צלחה יא סוטה" =^.^= ) שיענג את קוראיו ( =^.^= אוקיי זה תקציר או פרופיל שפתחו לספר הזה בטינדר? "אפלולי, שובב ומענג 1.2 קילומטר ממך"? =^.^= ). זהו ספר הביכורים של צ'ארלי נ. הולמברג, והוא נכנס מיד לרשימת ספרי החובה ( =^.^= חובה *להימנע*, הם התכוונו, ברחה להם פה מילה =^.^= ) של קוראי הפנטזיה ואוהבי סיפורי אהבה באשר הם.

ומה אני חשבתי:
הספר הזה הוא מלכודת, מהסוג הזה של רצפה מזויפת שאתה דורך עליה ואז נופל לבור. הוא מתחזה לספר פנטזיה עם עולם מקורי (קוסמי נייר? זה חדש!), לימודי קסמים ומלחמה בכוחות האופל, אבל מהר מאוד אתה מגלה שהיסודות הרעועים להנחת עלילה, דמויות ועולם נמצאים שם רק כדי שתדרוך עליהם ותיפול לתוך סיפור אהבה מעוות חסר-תחתית.
הובטח לנו עולם ייחודי בו במקום להתמחות בארבעת היסודות, הקוסמים מתמחים בכל מה שהוא מעשה ידי אדם, אבל בפועל הקוסמים היחידים שאנחנו נחשפים אליהם הם שני קוסמי נייר (הגיבורה ופרופסור מקדמבלדרימי שלה) ומבתרת אחת, והקסמים שלהם מסתכמים באוריגמי וכריתת איברים קסומה. אין חוקיות, אין מבנה חברתי, אין היסטוריה (אלא אם כן סופרים את ההיסטוריה הרגשית של מקדרימי שמציפה את הספר כולו וחונקת תחתיה כל ניצן של עלילה). אין...ובכן, כלום. האם לכל אדם בעולם הזה יש כוחות קסם (בהנחה ש*יש* עוד אנשים בעולם חוץ מהשלושה וחצי שאנחנו אשכרה פוגשים), או שיש גם מוגלגים? מה קורה לקוסם שלא עובר הכשרה – האם כוחותיו מתבטאים בכלל? במה עובדים קוסמים (מלבד הוראה)? האם יש גם יצורים קסומים או חפצים קסומים? והרעים – מה המטרות שלהם? ("לחתוך ולהרוג ללא הבחנה, סתם ככה כי אפשר" לא נחשבת מטרה). למה הוציאו אותם מחוץ לחוק אם: א. הכח שלהם מאפשר גם ריפוי (לא חבל לבזבז מרפאים קסומים?) ב. גם בכל התמחות אחרת אפשר להשתמש כדי להרוג (למשל עם קסמי מתכת אפשר ליצור נשק), אז למה לא פשוט, נניח, לאסור רק קוסמים שמשתמשים לרעה בקסם, במקום סוג קסם שלם? כל זאת ועוד לא נדע לעולם – אולי הסופרת חשבה שלבנות עולם של ממש לא שווה את ההשקעה, בהתחשב בכך שבמילא כל מה שהולך לקרות בו הוא התפלשות של הגיבורה בהתאהבות שלה בגבר שגילו פי 1.5 מגילה, וזה יכול להתרחש באותה מידה גם על כל רקע שהוא: עולם פנטזיה, עולם מד"ב, עולם דיסטופי, העולם האמיתי, או אפילו סתם בריסטול ריק גדול.
הובטחו לנו גם דמויות – וכאילו, יש (בדיוק שלוש וחצי) דמויות בספר, ונכון שקראתי להן הרמיוני, דמבלדור ו-וולדמורטית, אבל הכינויים האלה היו להמחשה בלבד: להיות תלמידת-קסם פרפקציוניסטית ולחוצה לא הופך אותך להרמיוני, בדיוק כמו שלהיות פרופסור חביב על קו התפר שבין גאון למשוגע שעיניו תמיד "נוצצות בשעשוע" לא הופך אותך לדמבלדור (אבל זה *כן* גורם לי לדמיין אותך כקשיש בן 110 עם זקן עד הפופיק, ולא משנה כמה פעמים יגידו לי שאתה בעצם בן 31, מה שהופך את הרומן שלך עם התלמידה הצעירה שלך לאפילו יותר מעוות). ובאשר לאקסית נקמנית, קנאית, מופקרת (או "מרושעת, והדבר ניכר בפניה ובבגדיה", כפי שניסחה זאת סיאוני. למה ספרים מסוימים מבלבלים בין חוש אופנה משובח ומחשוף נדיב להפקרות, ובין הפקרות ללהיות רוצחת המונים?) ובעיקר 100% רעה (מתברר, אגב, שהיא נהייתה כזו בגלל שהיא אחות במקצועה ולכן לא נרתעת ממראה דם, מפה לשם את מוצאת את עצמך שוחטת ערימה של חפים מפשע ושומרת את הלב של האקס בקערה בבית שלך, נורא אבל באמת שזה יכול לקרות לכל אחד שלא נזהר) – אפילו העציץ שלי היה יכול לשמש דמות מוצלחת יותר, ואפילו אין לי עציץ. בדמות אמיתית אמור להיות הרבה יותר תוכן מכפי שניתן לתאר בחצי משפט! איך אפשר להעביר ספר שלם בנבירה במעמקי נפשן של דמויותייך, ועדיין להשאיר אותן קלישאתיות ושטוחות כמו הציצים של סיאוני? נשגב מבינתי, אבל עובדה שהסופרת הצליחה.
אבל הדבר הגרוע מכל הוא ללא ספק העלילה: היעדרה (לא, זה לא סיפור על סיאוני שלומדת שכל התמחות מכבדת את בעליה (ולמעשה הכשרתה נפסקת די בתחילת הספר בגלל העניין הלא נעים הזה שעקרו למורה שלה את הלב מהחזה), ולא, זה גם לא סיפור על מלחמה בכוחות האופל (אלא אם כן סופרים עמוד אחד של קרב חתולות סמלי להפליא על ליבו של מקדרימי)), אבל בעיקר המעט שכן נשאר בה: סיפור אהבה בין ילדה למורה המבוגר ממנה בשתים-עשרה שנה! אייייייכ! אני מודה שזה אולי היה יכול להיות חמוד אם סיאוני היתה בת 30 והוא בן 50. אבל היא אפילו לא בת 20! לפני שנה היא עדיין היתה *קטינה*! זה לא חמוד ולא רומנטי, זה חולני ברמות! ומילא אם הסיפור היה כתוב טוב. אני יודעת שאפשר לכתוב טוב גם סיפורי אהבה, אפילו כאלה שצריך להזמין עליהם משטרה. אך לא: משום מה הסופרת החליטה שפשוט לספר את הסיפור כמו בנאדם נורמלי זה האובייס, ושעדיף להציג הכל במן מטאפורה מתוסבכת. וכך, האקסית גונבת (פיזית) את ליבו של מקדרימי, וסיאוני יוצאת להחזירו, אבל לפני שיספיק לקרות אפילו דבר מעניין אחד בדרך (חס ושלום) היא נופלת (שוב פיזית, אבל גם מטאפורית) לתוך הלב, ואת רובו ככולו של הספר היא מבלה בשיטוט בין הזכרונות והתקוות הממלאים אותו, בנסיון ללמוד להכיר אותו מספיק כדי למצוא את בסופו של דבר את הדרך החוצה, אז תוכל להחזיר את הלב לבעליו החוקיים. עכשיו, גם זה יכול היה להיות בסדר: לא אכפת לי לנבור בבפנוכו של דמות כל היום אם הדמות מעניינת. אבל הזכרונות של מקדרימי היו כל-כך שגרתיים וחסרי ייחוד שאפשר לחשוב שהם נלקחו מאיזה טאמבלר של זכרונות. הורים מתים? צ'ק. שברון לב ואהבה נכזבת? צ'ק. ספקות עצמיים? צ'ק. כמיהה עזה לאהבת אמת? צ'קצ'קצ'ק בלעכס. ו-oh boy (או ליתר דיוק oh man, או ליתר דיוק oh old man, כמו old man שממש לא אמור לנהל רומן עם ילדות שהוא מלמד למשל), בכמה צורות אפשר ללעוס את ארבעת הרעיונות המסכנים שכרגע הזכרתי? אינסוף! "הנה זכרון של מקדרימי יוצא לדייט עם וולדמורטית. הנה זכרון של מקדרימי מתחתן עם וולדמורטית. הנה זכרון של מקדרימי בבית שלו ושל וולדמורטית. כי מקדרימי היה מאוהב בוולדמורטית הבנתם? אז בואו נדחוף לכם עוד שמונים זכרונות בנושא לגרון ליתר בטחון, רק כדי *לוודא* שהבנתם".
וכך, בעודנו נגררים על-פני עשרות עמודים של חפירות מייגעות, לומדת סיאוני להכיר עוד ועוד צדדים בגבר (הזקן) בו התאהבה כשלא הכירה אותו בכלל, ובכל זאת היתה מוכנה לסכן למענו את חייה, כי ככה זה עובד בספרים. זאת אומרת, לומדת להכיר את הצדדים שהיא *רוצה* להכיר. כל זכרון בעייתי שלו – כמו זה שהוא התעלל בחנונים בתיכון, זה שהוא היה אלים כלפי אשתו, וזה שגרסת-הזכרון שלו היתה אלימה גם כלפי סיאוני – היא מדחיקה ומכחישה מיד. וכאילו, תחליטי. את רוצה להכיר אותו, או שאת רוצה להכיר סלקטיבית רק את החלקים הרגיש-פגיע-קלישא-מוש שלו כדי שיהיה לך במה לתדלק את ההתאהבות שלך?
ובנוסף לכל הפלאות הללו, מתהדר הספר גם בדיוק מדעי של ניאנדרתל עם נזק מוחי: הסיפור מתרחש כאמור רובו ככולו בתוך לב, ובכל זאת הסופרת מפגינה כזו בורות מזעזעת בכל הנוגע ללב האדם שכבר אי אפשר לשייך אותה רק לחוסר ביצוע תחקיר בסיסי לפני הכתיבה, אלא היא חייבת להיות ממש תוצאה של מחיקה אקטיבית של מידע מהמח – כי כאילו, את רוב הדברים שאין לה מושג לגביהם לומדים ביסודי. אני באמת לא יודעת מה הזוי יותר: העובדה שהסופרת חושבת שלב הוא צינור ענקי הבנוי מארבעה חדרים שהדם עובר בינהם דרך שלושה מסתמים (ולא, זה לא וריאנט אנטומי ייחודי לעולם הפנטזיה הזה, הלוואי), העובדה שהיא חושבת שלבבות פועמים שלוש פעימות ולא שתיים (עזבו רגע תחקיר וידע כללי: איך אפשר לחיות חיים שלמים ולהגיע לגיל מבוגר ולכתוב ספר ו*לא לדעת איך נשמע לב אנושי תקין*?) או העובדה שהיא חושבת שזה שלב פועם מחוץ לגוף מוכיח שהוטל עליו לחש (*איפה* היית בשיעורי מדעים?!).
אז מה הכי שנאתי בספר? אין ספק שהמבחר גדול והתחרות צמודה, אבל אני חושבת שמנצח כאן הרומן המעוות. ילדונת שמתאהבת במורה הזקן שלה (אתם יכולים לזעוק "הוא בן 31" עד מחר, פרקליטי השטן, אבל אתם לא מבינים שזה סתם כסת"ח? אם הסופרת רצתה שהוא *ירגיש* לנו בן 31 היא היתה כותבת אותו ככה) ומלטפת את השיער שלו ומסיטה אותו מהמצח שלו ומנשקת אותו על הלחי ואז נכנסת לזיכרון שלו שבו הפעם הוא זה שצעיר ממנה בשתים-עשרה שנה, ו*גם אז* מנשקת לו את המצח ואיכאיכאיכאיכ התאפקתי לא להקיא אבל בחיי שזה היה קשה, ברשותכם אגש רגע לקרצף את הנשמה שלי עם שמפו תינוקות כדי להחזיר לה קצת תמימות תודה.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על קוסמת הנייר