אם בן המאה ה-19 היה מתעורר עכשיו מתרדמת, הוא היה מוכה תדהמה – התמורות בתרבות, המדע והטכנולוגיה, כמו גם הנוסטלגיה, כנראה היו מוציאות אותו מדעתו. אבל לו רק שרד, וואו, איזה עתיד היה מצפה לו.
הספר (שנכתב בשנות השמונים), מגולל את שנות השבעים של עולם מקביל לשלנו, עם ציר היסטורי שונה. בעולם זה קיימות המצאות עתידניות כגון הקפאת אנשים, ניצול כוח הכבידה ואוטומטיזציה נרחבת. על אחת מהמצאות אלו, משרתים רובוטיים, אמון מספר הסיפור (וגיבורה הראשי). אלו נועדו על-מנת להפחית את עול המטלות ולהיטיב את הזמן של המין הנשי, ובכך לשחררן לחופשי.
בספר רעיונות מסקרנים, לרבות וילונות סופגי קול, זהב כחומר הנדסי, אינטליגנציה מלאכותית (AGI) ומזור ממחלות ומגילוח.
הקפאת בני-אדם לטובת יקיצתם בעתיד, איננה רעיון מקורי במיוחד. היינליין אף מודה בכך, ובסיפורו, ההשראה לטכנולוגיה הינה מספרו הנודע של ולס "יקיצת הנרדם" (אבי הרעיון).
ציפיתי לספר מיושן, לשונית ורעיונית, כזה שעלילתו דלה ונשכחת, אולם הופתעתי לטובה. הספר הומוריסטי, מתוחכם ובעל עלילה עשירה. אפילו האקטואליות המפוקפקת של עמנואל לוטם (המתרגם) לא הצליחה לחרב זאת.
למסע בזמן יש השלכות, כאלה שיש לתת עליהן את הדעת. היינליין סובר שלא ניתן להסיט את היקום ממסלולו, ובכך פוטר אותנו מפרדוקסי הזמן.
בשום אופן אל תקראו את תקציר הסיפור, הוא חשף בפני את השתלשלות העלילה (ובכך גרע מהחוויה).
אהבתי את המטאפורה של הדלת המוליכה אל הקיץ.
בתום היצירה, חושף בפנינו היינליין את משנתו - העתיד טוב מהעבר, והמציאות רק משתבחת.
לו רק יכולנו להתעורר בעתיד הלא נודע, הוא מצר (ואני איתו).
כמעט חמישה כוכבים.
