ביקורת ספרותית על יד הנחושת - מגיסטריום #2 מאת הולי בלק
ספר מעולה

---

***יד הנחושת – מגיסטריום 2***

-חשוב מתמיד: אם עדיין לא קראתם את הספר הראשון, אז קודם כל, איך אתם חיים עם עצמכם? ושנית: *אל* תקראו את הסקירה הזו, כי יש בה ספוילרים אליו שעלולים להרוס לכם את החיים. אתם כן מוזמנים לקרוא את הסקירה לספר הראשון (לינק בתגובות) ואחר-כך את הספר הראשון עצמו, כי הוא פאקינג אמייזבולז!-

אמ;לק: כן או לא? האם המילים "יותר טוב מהארי פוטר" אומרות לכם משהו? אם לא, מה דעתכם על המילה הזאת: כןןןןןןןןן!

תקציר מגב הספר:
האויב קרוב. קרוב יותר משאתם חושבים. ( =^.^= אממ דהה כי זה קאל =^.^= )
החיים של קאל לא פשוטים... החבר הכי טוב שלו הוא זאב מוכה־כאוס, אבא שלו משוכנע שקאל הוא התגלמות הרוע, וגם קאל עצמו כבר לא יודע מי הוא באמת. הכול מסתבך עוד יותר כשכפפת הקסם ( =^.^= יד הקסם! או כפפת הקסם? תחליטו =^.^= ) אלקהסט נעלמת. קאל וחבריו, ארון וטמרה, יוצאים מיד לחפש את המכשיר הקסום ובדרך מעוררים את תשומת לבם של אויבים נוראים ומתקרבים לאמת מסוכנת. יחד יוכלו להתגבר על הכול, אבל מה יקרה כשיגלו שהסכנה האמיתית שוכנת בקרבם?
"הספר יד הנחושת מלא תפניות ותהפוכות, הפתעות ותגליות. כבר אין לי סבלנות לחכות לספר הבא בסדרה."ריק ריירדן, מחבר סדרת פרסי ג'קסון ( =^.^= המלצה של ריק ריירדן! תכל'ס, מה עוד אתם צריכים! =^.^= )

ומה אני חשבתי:
לא קל לעמוד ברף שהציב ספר ראשון כה מדהים, אפילו אם אתה divine pairing כמו קסנדרה קלייר והולי בלק, אבל יד הנחושת מצליח בזה בענק. אז קבלו אותו במחיאות כפיים (שזה כמו ידיים, שזה כמו יד הנחושת שזה שם הספר, כל משחקי המילים האלה הם בכוונה שתדעו) סוערות, המשכו האחד והיחיד של אתם-יודעים-מי ואבן החכמים– אתם-יודעים-מי וחדר הסודות! או: איך זה היה נראה אם הארי, אתם-יודעים-מי והרמיוני היו גוררים איתם את מאלפוי למסע חיפושים (זה לא ספוילר – כפי שאתם יכולים לראות, על הכריכה מופיעים לא רק שלושת גיבורינו אלא גם ג'ספר, שבהיותו ג'ספר, תהיו בטוחים שלא הצטרף אליהם כי הפסיק להיות פוץ), ואם הדוויג היתה זאב מוכה-כאוס.
טוב, זה לא באמת לגמרי הארי פוטר: שלא תטעו, אני מתה על הארי פוטר, אבל אין להכחיש שבניגוד לעולם המורכב והקסום ולעלילה רבת-המעללים, הדמויות בו הן די...שטוחות. הארי? הוא פשוט כולו אמיץ ומטופש. ואתם-יודעים-מי? הוא פשוט כולו פסיכופת אש מגיל שש. הוא לא באמת התפתח או השתנה (עד כדי כמה ניתוחי אף) ואין לו באמת מניעים חוץ מ-מוהאהאהא. משעמם. הסוג הטוב ביותר של אדוני אופל הם אלה שיש בהם משהו שחלק בך לא יכול שלא לחוש כלפיו אהדה – בין אם אלה כוונות טובות שהשתבשו נוראות, ילדות איומה או מבטא בריטי מקסים. איך אדון אופל כזה נוצר? (כמו תינוק, בהתחלה הוא חמוד, אחר-כך הוא הופך לרוצח המונים ופתאום איזה יופי הוא הולך לבד, איך אדון אופל נולד? כמו תינווווק שדחקת את הנשמה שלו מחוץ לגופו והשתלטת עליו, אואואואו) אבל ברצינות רגע, זאת באמת שאלה מעניינת (הרבה יותר מ"איך גיבור נולד?" נושא שכבר נחרש ונכתש וכולם כבר יודעים שהתשובה עליו היא מוות של אפוטרופוס + חשיפה לחומר רדיואקטיבי). למיטב ידיעתי מעולם לא נכתבה עליה סדרה – עד עכשיו! אז זה מה שאני אוהבת במגיסטריום, בתכל'ס: זה שבנוסף לבית-ספר מגניב במיוחד לקוסמים, לעלילה מותחת ומלאת אקשן ולשנינות שלא היתה מביישת את מגנוס ביין בכבודו ובעצמו, יש בו גם עומק ומורכבות, ולמרות שהוא מיועד לגילאי שתים-עשרה ועד אינסוף, הוא לא נמלט למחוזות מתחסדים ובטוחים כפי שעושים ספרי נוער רבים, ולא מתבייש לגעת בנושאים כמו "האם יתכן שאדם שהוא אמנם ציני ואנטיפת אבל גם טוב בבסיסו, אמיץ ונאמן, יגיע לידי רצח של עשרות חפים מפשע?" או "האם אדוני אופל זכאים להזדמנות שניה?"
למי שקרא את הספר הראשון ועדיין מתלבט משום מה אם להמשיך הלאה (תגידו, אתם תתלבטו גם אם ג'וני דפ יציע לכם נישואים ויקנה לכם טירת-נסיכות עם פארק מים בחצר?) אז בהחלט, בהחלט להמשיך הלאה! (ולהגיד כן לג'וני דפ! או להגיד לו לא ולהפנות אותו אליי).

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על יד הנחושת - מגיסטריום #2