ביקורת ספרותית על ספיר - טרילוגיה : חוג התריסר #2 מאת קרסטין גייר
ספר בסדר

---

***ספיר – חוג התריסר 2***

אמ;לק: כן או לא? אתם יכולים לקרוא אותו מתוך כבוד לספר הראשון או מתוך ידיעה שהספר השלישי טוב כמוהו (ספוילר: כבר קראתי את השלישי), אבל אני בגדול התאכזבתי ממנו פצצות

תקציר מגב הספר:
היא לא ציפתה לנסוע בזמן – או להתאהב ( =^.^= ואני לא ציפיתי שבספר הזה אשכרה יתחיל לו מוצי-מוץ! אחרי שתלינו בגווינת' תקוות כה גדולות =^.^= )
חייה של גוון הפכו לרכבת הרים, מאז שגילתה שהיא האודם, החברה האחרונה בחוג התריסר החשאי, של הנוסעים בזמן. בין לימוד ההיסטוריה של חוג התריסר, לבין משימות של מסע בזמן, שמטרתן לבקש מהם מעט מהדם שלהם (איכס!), ( =^.^= זו לא הערה שלי, זו הערה של הספר, אני בחיים לא אגיד איכס על אוכל =^.^= ) היא מנסה להבין מה המשמעות האמתית שמאחורי המסתורין האופף את החוג והנבואות העוסקות בו.
למרבה המזל, גוון זוכה לעזרה רבה: חברתה הטובה ביותר - לזלי, חוקרת כל שבב מידע באינטרנט; ג´יימס רוח הרפאים, מלמד את גוון כיצד מתנהגים במסיבה במאה ה-18; קסמריוס, השד הגרגויל (שנדבק לגוון מאז שתפס אותה מתנשקת עם גידאון בכנסיה) ( =^.^= גם לא הערה שלי =^.^= ) מוכן לעזור בכל דבר. הו כן, וישנו גם גידאון עצמו, כמובן, היהלום של החוג. רגע אחד הוא מתנהג אל גוון בחמימות רבה ורגע אחרי הוא קר כקרח ( =^.^= סיבה נהדרת לדרוס אותו באופניים כמו בשיר של קייטי פרי! =^.^= ) גוון לא בטוחה מה עומד מאחורי התנהגותו המשונה, אבל גורלה הוא, לגלות את התשובה. ( =^.^= גורלה הוא לגלות למה דושים הם דושים? ברצינות? מצד שני...זו אכן שאלה שנותרה פתוחה מאז ראשית הבריאה. והתשובה יכולה להיות שימושית אם היא תעזור לנו להבין איך to undush them , כי למרבה הצער רוב הדושים מאוד חתיכים =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אני חושבת ששורש הבעיה בספיר היא שעשו ממנו ספר נפרד, ואני באמת לא מבינה למה: זה לא שמדובר בו במשימה נפרדת (גווינת' בתכל'ס עדיין לא עשתה כלום חוץ מלגלות עוד ועוד מסתורין ופערי מידע), או הפרשי זמנים בין הספרים – למעשה, הספר ממשיך ישירות מהנקודה בה עזבנו את גווינת וגידאון בכנסיה בסוף הספר הראשון. בקלות היה אפשר לתמצת אותו לכמה פרקים שיצטרפו לאודם. ואולי כדי לחפות על העובדה הזו, הספר עשוי כמו דובי להברחת סמים: מלא צמר גפן זול ועם מעט מאוד הרואין. העלילה מהווה בערך 0.001 מהספר ומתקדמת בקצב מחפיר (כמה זמן אפשר למשוך את "היי סבא בסוף הספר הקודם לוסי ופול ביקשו ממני לשאול אותך על הרוכב הירוק אז מה אתה יודע עליו?", "וואלה כלום, אולי תנסי לנסוע יותר קדימה בזמן ולשאול גרסה יותר מבוגרת שלי" (התשובה היא, למרבה הצער, ספר שלם)), ושאר הנפח שלו מלא בפילרים: תיאורים ארוכים של הכשרתה של גווינת' בהליכות המאה השמונה-עשרה לצורך נשף שבו היא אמורה להשתתף, ואז תיאורים ארוכים של הנשף (שהיה קצת מבדר כשכולם חוץ מגידאון השתכרו והתחילו לעשות שטויות, אבל נראה שלא היתה לו שום מטרה חוץ מלאפשר לגיבורינו לטעום פונץ' של פעם); אירועים נוספים חסרי מטרה או משמעות (כגון מציאת רמז מורכב שבסופו של דבר מכוון אותך בדיוק למקום בו מצאת אותו מלכתחילה – כאילו, כבר ידעת מה המקום הנכון לחפש בו, למה ליצור משהו מורכב רק כדי להגיד לך "כן, אתה במקום הנכון, תמשיך לחפש?" ומה הקטע של להילחם עם מישהו בדו-קרב לחיים ולמוות ואז כשאתה מנצח, פשוט להניח לו ללכת? זה דבר אחד לקשור אותו ולהסגיר אותו למסדר כי אתה הגון מדי ולא רוצה שרצח יכתים את מצפונך הטהור, אבל זה דבר אחר לגמרי פשוט לשחרר לחופשי מישהו שנשבע לא לעצור עד שיהרוג אותך!); והשתפכויות של גווינת' על גידאון, ואיך יתכן שהוא ממזמז אותה מצד אחד וכל-כך מגעיל אליה מצד שני (כי הוא דוש, ילדה! זה מה שהם עושים!) ואיך עברנו מ"למה אני נמשכת לחרא של בנאדם" לאוהב-לא-אוהב? שלא לדבר על הצהרות אהבה, ויותר גרוע, ל"אעשה הכל כדי להגן עלייך"?
הדבר היחיד שמציל את הספר הוא קסמריוס – הכנסת שד חתולי גס רוח לסיפור היא דרך ידועה להציל ספר שגורלו נגזר.
[וכן, עשו סרטים (גרמניים!) על הטרילוגיה. באנגלית! (או שאולי זאת היתה גרסה מדובבת?) ראיתי כרבע שעה מהסרט הראשון וזה קורע. רוב הזמן השחקנים נשמעים סבירים, אבל בקטעים שאמורים להיות מותחים או מפחידים פשוט מתפלק להם מבטא גרמני כבד, ואי אפשר שלא להתגלגל מזה על הרצפה]

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על ספיר - טרילוגיה : חוג התריסר #2