ביקורת ספרותית על נעלי קרקס - סדרת הנעליים # מאת נואל סטריטפילד
ספר טוב

---

***נעלי קרקס***

אמ;לק: כן או לא? בהחלט אפשר. ספר חמוד, שיהנו ממנו במיוחד המתעניינים באומנויות הבמה + אנשים שאוהבים ספרי ילדים ונוער בריטיים בסגנון "ישן" (אתם יודעים, המון אנשים ששותים תה מנחה וילדים שמתייתמים במפתיע). מכורים למתח, טוויסטים וקליף-האנגרים? פחות בשבילכם

תקציר מגב הספר:
פִּיטֶר וסַנְטָה הם צמד יתומים לונדונים ( =^.^= מילה מצחיקה =^.^= ) שגרים עם דודתם מאז שהיו תינוקות. דודה רֵבֵּקָה אינה אישה קלה, אבל כשהיא הולכת לעולמה עומדים שני הילדים בפני עתיד מפחיד: הם אמורים להיפרד ולהישלח לשני בתי יתומים שונים, לבנים ולבנות.
לזה האחים לא יכולים להסכים. הם מחליטים לברוח ולחפש את קרוב המשפחה היחיד שנותר להם בעולם, דודם גאס, שעובד כליצן בקרקס ומדי שנה היה נוהג לשלוח לדודה רֵבֵּקָה כרטיס ברכה.
הילדים מוצאים את הקרקס ואת הדוד, ועד מהרה מתוודעים לחיי הקרקס המרתקים, לעבודה הקשה שהם תובעים ולאנשי הקרקס הצבעוניים.
נעלי קרקס הוא אחד מספרי "סדרת הנעליים" הקלאסית של הסופרת הבריטית נוֹאֶל סְטְרִיטְפִילְד. סטריטפילד התחילה לכתוב ספרי ילדים בשנת 1931 ( =^.^= די באמת?! =^.^= ), וספרה "נעלי בלט" יצא לאור בשנת 1936 ( =^.^= שיואו זה *ממש* מזמן! =^.^= ). בתוך זמן קצר היא נהפכה לאחת הסופרות הפופולריות ביותר בימיה. כשהתארחה בתצוגות ספרים של הוצאת פָּאפִין, השתרכו התורים אל מחוץ לבניין ולכל אורך הרחוב. היא היתה אחת הזוכות הראשונות במדליית קַרנָגי ( =^.^= לא מכירה אבל זה נשמע מרשים =^.^= ), ובשנת 1983 הוענק לה אות מסדר האימפריה הבריטית ( =^.^= מאוד מרשים! =^.^= ). היא נפטרה בשנת 1986.

ומה אני חשבתי:
קבלו אותו – עוד ספר בסדרת הנעליים הקלאסית (או לפחות, מסתבר שהיא סדרה קלאסית, אני חשבתי עד עכשיו שזו סדרה חדשה בסגנון וינטג', כי אחרת למה לעזאזל מוציאים ספר בסדרה אחת לשלוש שנים?)
למי שלא מכיר, מדובר בסדרת ספרים שאינם קשורים זה לזה ויכולים להיקרא בכל סדר שהוא (אם כי ב"נעלי תאטרון" יש הופעת אורח של דמויות מ"נעלי בלט" (הופעה חהחה הבנתם?!) אז אולי כן שווה לקרוא אותם לפי סדר יציאתם לאור), וכולם עוסקים בקרוב משפחה מפוקפק שמשליך ילדים הרבה-יותר-מדי-צעירים-לזה ללוע הארי של עולם אומנויות הבמה.
ייחודם ומעלתם העיקרית של הספרים בסדרה, ובכללם הספר הזה, הם שלומדים מהם המון: זה לא סתם ספר עלילתי שבמקרה מתרחש בקרקס אבל באותה מידה היה יכול להתרחש בבית-חולים ולהיקרא "האנטומיה של גריי, רק עם ילדים בריטים" (סדרה שאני שונאת בגלל העובדה שהיא היתה יכולה באותה מידה להתרחש בכל מקום שהוא לא בית-חולים, כולל קרקס). פה העלילה *היא* הקרקס – אני אישית למדתי ממנה איך מרכיבים (סליחה, מקימים! זה המושג הנכון) ומפרקים קרקס, מה עושה צוות הקרקס בתקופה שאינו בסיבוב הופעות ומה ההבדל בין ליצן ומוקיון – והיא ממש לא היתה יכולה להתרחש בשום מקום אחר. הדבר היחיד שהפריע לי היה נושא בעלי-החיים: אחד הדברים שתמיד אהבתי בסדרת הנעליים הוא שהיא אף פעם לא ניסתה לייפות את המציאות, וזרקה לנו את כל התחרותיות, העבודה הקשה וניצול הילדים בפרצוף, אבל פה כל בעלי-החיים נוראאאא נהנים להופיע (כי איזה פיל לא יעדיף ללכת על רגליו האחוריות מאשר לחיות בסוואנה ולעשות ווטאבר הדברים הפיליים שפילים עושים?) ומתייים על המאלפים החביבים והעדינים שלהם (כי איזה אריה לא יאהב אדם שכולא אותו בכלוב מטר על מטר ומשחרר אותו רק כדי לעשות סיבוב סביב זירה, לבוש בבגדים מגוחכים? ואני באמת אמורה להאמין שהמאלפים מחזיקים שוט "רק בשביל הרושם"?), וכשהגיבורים שואלים פחות או יותר ישירות מה קרה לבעלי החיים במלחמת העולם השניה, הם מקבלים תשובה תמימה, אלגנטית ומתחמקת (משהו בסגנון "מכרנו אותם") בלי לציין שכנראה מכרו אותם לקצב השכונתי. יש איזה דיבור או שניים של מישהו על זה שלדעתו חיות פרא לא צריכות להיות בקרקס, אבל פה זה מתחיל ונגמר. אני לא יודעת אם הסופרת האמינה שתיאור הסבל האמיתי של בעלי-חיים בקרקס יעשה סיוטים לקוראים, או שלא רצתה שידחף אותם להתגנב למאחורי הקלעים בפעם הבאה שילכו לקרקס ולשחרר מלא אריות שיטרפו את כל הצופים, או אולי היא פחדה שהדבר יפגע קשות בהכנסותיהם של קרקסים ויגרום להם לשכור מתנקש שיהרוג אותה – אבל כך או כך, אני חושבת שהיא היתה צריכה להיות אמיצה יותר. לפחות כל השאר היה די אמין: שום דוד לא התמוגג מאושר כשנפלו עליו שני אחיינים לגדל, ושום אחיין לא גילה כשרון מטורף והפך בן לילה לכוכב ההופעה – אם יש משהו משותף לכל הספרים בסדרה הזו, הרי זה שאף אחד לא מצליח בכלום בלי לקרוע את התחת, וגם למי שמצליח לא מרשים להרים את האף.
אז בגדול די נהניתי מהספר. זה נכון שאני לרוב טיפוס של אקשן, קוסמים, חצויים, מרגלים ופיראטים (חייבת לומר שאם אי פעם יצא ספר בסדרה בשם "נעלי פיראטים" (או יותר טוב, "נעל פיראטים ורגל מעץ") אני ממש אתלהב), אבל הסיבה שאני לא אוהבת ספרים איטיים שמתנהלים על מי מנוחות היא כי הם חופרים. הספר הזה לא חופר, וכאמור לומדים ממנו הרבה, אבל בכל זאת אני חושבת שלפני גיל חמש-עשרה ילדים קצת יאבקו איתו: צריך להגיע לגיל מסוים כדי להגיד, "אוו, ספר היסטורי על קרקסים" ולא להגיד "אוף, ספר שבו אף אחד לא מנסה להרוג את הגיבורים". חובבי ג'יין אייר, האסופית (לא שאני חובבת את רוצחת החתולים המרושעת הזו! אני מדברת רק על הסגנון) מרי פופינס (יש ספר בכלל?) ודומיהם הם האוכלוסיה שיותר תעוף עליו. לא הייתי מכתירה אותו כספר השנה, אבל הוא מאוד-מאוד חביב, ושונה מספרי הנוער האחרים שתמצאו בימינו על המדף.

נ.ב
הידעתם? כשמחפשים בגוגל "נעלי קרקס" הוא שואל "האם התכוונת ל: נעלי קרוקס"? אני נואשתי מהעולם הזה, ואתם?

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על נעלי קרקס - סדרת הנעליים #