ביקורת ספרותית על צבים כל הדרך למטה מאת ג'ון גרין
בזבוז של זמן

---

***צבים כל הדרך למטה***

אמ;לק: כן או לא? לא! בבקשה נצלו את זמנכם היקר למשהו שיגרום לכם פחות סבל, למשל להיטרף על-ידי תנין

תקציר מגב הספר:
סיפור מבריק על אהבה, חרדה וחברות אמיצה ( =^.^= המילה היחידה מתוך המשפט הזה שיכולה להיחשב רימוטלי קרובה לאמת היא "מבריק". כי לפעמים אנשים שלוקחים LSD הוזים צורות מבריקות, ואין שום ספק שהסופר נטל מינון נכבד של סם הלוצינוגני לפני כתיבת הספר =^.^= )
לאֵייזָה בת השש-עשרה לא היתה שום כוונה לנסות לפענח את תעלומת המיליארדר הנמלט ראסל פיקט, אבל פרס של מאה אלף דולר נמצא על הכף והחברה הכי טובה שלה, דייזי, להוטה לחקור את המקרה. בנסיון להתמודד עם מערבולת המחשבות והחרדות שהולכת ומציפה אותה, אייזה מחליטה להיענות להפצרותיה של דייזי ( =^.^= אייזה לא החליטה דבר אחד ויחיד לאורך הספר, פשוט נסחפה לה עם האירועים סביבה, אבל נחמד שהתקציר מנסה להציג את הנטיה שלה לענות אוטומטית ב"כן" לכל דבר כהחלטה או כהיענות להפצרה =^.^= ), ויחד הן יוצאות למסע בלשות שכולל שיט בסירת קנו, התגנבות לאחוזת פיקט, אשפוז בבית חולים וביקור הרה גורל בתערוכת אמנות.
( =^.^= ובפרס התקציר שמשקר הכי הרבה בלי לשקר באמת זוכה...קודם כל, סירת הקנו היא אמצעי תחבורה שגרתי שלהם כשהם מבקרים חברים שגרים על גדת הנהר, כך שזה כמו להגיד "מסע בלשות הכולל נסיעה במכונית". דבר שני, ההתגנבות לאחוזה היא בעצם להגיע ללא הזמנה לבקר חבר ילדות של אייזה. אני מניחה שאפשר להסתכל על זה כהתגנבות מאחר והן לא הוזמנו...בכל אופן, היא מפסיקה להיות התגנבות ברגע שהאדם שבאת לבקר שמח לראותך ומארח אותך באדיבות. האשפוז בבית-החולים נגרם מתאונת דרכים קלה שלא היתה קשורה בשום צורה לפיקט אלא להתקף חרדה של אייזה, והביקור בתערוכת האומנות נועד לתמוך בידיד שהציג שם ציור, וגם הוא היה מרגש בערך כמו...תערוכת אומנות. =^.^= )
ג´ון גרין, המחבר המוערך ועטור הפרסים של "אשמת הכוכבים", חוזר עם ספר חדש ומהפנט ( =^.^= מהפנט כמו מרדים? =^.^= ), שלצד עלילה קצבית ומרתקת ( =^.^= חה =^.^= ), מתאר בכנות חותכת ( =^.^= חותכת כמו לחתוך ורידים, מה שהקוראים משתוקקים לעשות? =^.^= ) את הרגעים האפלים של הנפש, ואת הקיבעונות השונים המאפיינים את גיל ההתבגרות, ולעיתים אף חיים שלמים.
ג´ון גרין הוא סופר עטור פרסים שספריו תורגמו ל-55 שפות וכבשו את טבלאות רבי-המכר ברחבי העולם. בשנת 2014 הוא אף נבחר על ידי מגזין טיים לאחד מ-100 האנשים המשפיעים בעולם. צבים כל הדרך למטה הוא ספרו החמישי, וקדמו לו "אשמת הכוכבים", "מחפשים את אלסקה", "ערים של נייר" ו-"שפע של קתרינות". ( =^.^= והנה לכם עוד רשימת ספרים שאסור לכם לקרוא אם אתם לא שונאים את עצמכם =^.^= )

ומה אני חשבתי:
אני לא מבינה למה אני ממשיכה לקרוא ספרים של ג'ון גרין, שהרי אם קראת אחד, קראת את כולם (וגם סבלת מספיק כדי להפוך לקדוש נוצרי): תמיד יהיה מדובר בגיבור/ה חסר עמוד שדרה שנגרר אחרי חברים יותר דומיננטיים ופחות שגרתיים ממנו, במושא אהבה נערץ ומקסים, בהבטחת שוא לתעלומה (למצוא מישהו: את אלסקה, את מרגו, סופר שכתב ספר אהוב, וכאן איזה מליונר שמועל בכספים) כשבסופו של דבר מתברר שלעניין הבלשות עצמה מוקדש 0.0001% מהספר, אולי כי התעלומה ממש משעממת, והכי גרוע – הספר תמיד יהיה שקוע עד צוואר בפסאודו-פילוסופיה (מה משמעות החיים? אם ביוונית אין מילה לצבע הכחול, האם השמים כחולים?) ובציטוטים הכי פחות מוצלחים של אנשים מפורסמים. לפעמים יהיה נסיון כושל להפוך את הגיבור למיוחד על-ידי מחלה (כי סרטן זו לגמרי תכונת אופי). ואכן, גם כאן אין חדש תחת השמש:
אייזה, הגיבורה, היתה באותה מידה יכולה להיות רובוטית שתוכנתה לציית לבני האדם שסביבה. מחצית ממה שהיא אומרת בספר הוא המילה "כן" והמילה "מצטערת". המחצית השניה היא...ניחשתם נכון, פסאודו-פילוסופיה! הייתם חושבים שלפחות הפעם הקללה הזו תחסך מאיתנו: הרי לאייזה יש OCD (להלן מחלה שמנסה להפוך את הדמות למיוחדת), וזה בטח אומר שבכל פעם שהיא תשקע במחשבות פסאודו-פילוסופיות, מחשבות טורדניות על שטיפת ידיים או נעילת דלתות יתפרצו ויקטעו אותן! ללא ספק היה מדובר בתקווה של תם, כי לא לקחתי בחשבון ש: א. יש בספר דמויות אחרות, והן מהרהרות מספיק בשביל כולם על למה קוראים לשמים שמים או האם העובדה שצ'ובאקה ממלחמת הכוכבים (זה היצור הזה שנראה כמו דודידו מ"דפנה ודודידו" למי שלא מכיר) לא אנושי אומרת שהוא לא בן-אדם. ב. אפשר לעוות כל דבר להיות פסאודו-פילוסופי, אפילו מחשבות OCD אופייניות – ואכן במקום לפחד מזיהום כמו כל אדם נורמלי עם OCD אייזה מפחדת מחיידקים כי אם יש בתוכה חיידקים הרי שהעצמי האחד שהוא היא מורכב מהרבה עצמים קטנים ואז מי היא ומה היא בעצם.
בתפקיד מושא האהבה המקסים והנערץ: חבר הילדות של אייזה, דייוויס. הוא נערץ כי הוא מליונר וגם כי הוא אוהב להסתכל בשמים ולתהות למה הם שם, שזה כמובן מעיד על כך שהוא אדם מיוחד ואינטליגנטי.
בתפקיד התעלומה: אביו של דייויס ברח לאחר שניסו לעצור אותו באשמת מעילה בכספים. דייזי, חברתה של אייזה וזאת שמחליטה על כל מה שאייזה עושה, נחושה בדעתה למצוא אותו, כי למוצא הישר מובטח פרס של מאה אלף דולר! (כאילו מה, הוא כלבלב שהלך לאיבוד או משהו?) אלא שהחקירה מתחילה לשעמם את דייזי (ואותנו) בשלב מוקדם מאוד, ואחרי שכל מה שהשיגו הוא תמונה ממצלמת אבטחה שהמשטרה פספסה אשר נותנת להם מיקום על ציר הזמן של בריחת האב, את שאר הספר הן מבלות בדייטים עם דייויס ובשיחות עמוקות לפחות כמו הבאר שבה אתם רוצים להטביע את עצמכם כשאתם קוראים את הספר.
דברים טובים בספר:
דייזי, החברה הכי טובה של אייזה – דמות שהיא הרע במיעוטו: הכי פחות פסאודו-פילוסופית והכי קרובה ללהיות טינאייג'רית אמיתית מהעולם שלנו. אהבתי במיוחד את הסצינה בה היא רבה עם אייזה ופירטה את כל מה שהיא שונאת בה – היא הצליחה לכסות באופן מרשים את הנקודות העיקריות באייזה שהופכות אותה לדמות מאוסה במיוחד, מה שגרם לי לחשוב שג'ון גרין כן היה לפחות קצת מודע לעצמו בזמן כתיבת הספר.
ה-OCD של אייזה – בניגוד לסרטן ב"אשמת הכוכבים" שהוא סרטן כמו שדובון גומי הוא סוהרסן, כאן המחלה לא נעטפה בעטיפה יפה, קלילה וסקסית, אלא הוצגה בצורה די נכונה ואמינה, ומי שקורא את הספר יכול לקבל מושג די טוב על ההתמודדות היומיומית של החולים במחלה (אם כי אתם צריכים לזכור שאייזה היא ממש לא דמות מייצגת – חולי OCD יכולים להיות אנשים נחמדים, מעניינים ובעלי אופי חזק בדיוק כמו אדם בריא, וממש לא חייבים להיות מעצבנים ומשעממים כמו אייזה). למעשה היה אפילו קצת מעניין לקרוא על זה, וזו כנראה הסיבה שהצלחתי לסיים את הספר. ועדיין. אל תקראו אותו. בסיכומו של דבר, החוויה הכוללת ממנו היא עדיין סבל.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על צבים כל הדרך למטה