ביקורת ספרותית על שעת המכשף מאת סאלי גרין
ספר מעולה

---

***שעת המכשף 1***

אמ;לק: כן או לא? כמובן!

תקציר מגב הספר:
אמא שלי מכשפה לבנה ואבא שלי מכשף שחור. בגלל זה המכשפים הלבנים שונאים אותי. אבל אני אוהב את אנליס, למרות שהיא אחת מהם. כשהייתי בן ארבע־עשרה הציידים הלבנים סגרו אותי בכלוב. עכשיו אני כבר כמעט בן שבע־עשרה. אם לא אקבל שלוש מתנות ואשתה מדמו של אחד מאבותי לא אגלה מה המתת שלי ואמות. אני חייב לברוח ולמצוא את מרקורי, המכשפה השחורה שאוכלת ילדים, ולהספיק לעשות את זה לפני יום ההולדת שלי.
קלי קלות.

ומה אני חשבתי:
התקציר כתוב בשפה קלילה ומתיילדת שכמעט גרמה לי לא לקנות את הספר. אבל אל תטעו – שעת המכשף (ותודה למתרגמת ששינתה את השם המעפן half bad לשם הקולי הזה) ממש לא מיועד לגיל הרך.
הוא מתחיל בגיבורנו ניית'ן בן הכמעט 17 הכלוא בכלוב על-ידי "המכשפה הלבנה מהגיהנום". יש בינהם מן מערכת יחסים מורכבת ומוזרה של שנאה (אתם יודעים, "אני כולאת אותך בעזרת צמיד מלא חומצה שימיס את היד שלך מעלייך אם תתרחק מהכלוב שלך ומכה אותך כשמתחשק לי", "אני שונא אותך, מת לברוח ולהרוג אותך"), אבל מצד שני גם מן...נסיון להבנה? (כזה, "אני מאמנת אותך בלחימה ולפעמים שמה לב שאתה בן-אדם" וגם "את המכשפה הלבנה היחידה שאני מנהל איתה שיחות כנות חוץ מהאחת שהייתי דלוק עליה בגיל 11"). נניח כמו שתיקחו אפרו-אמריקאי ואיש KKK (שחור ולבן, הבנתם? אה רגע עוד לא הבנתם אבל תבינו עוד רגע) ותתנו להם לנהל דיבייט מתורבת (עם קצת קללות ומכות פה ושם).
ואז לוקחים אותנו פלאשבק אחורה לילדותו של ניית'ן, ולכל מה שהביא אותו עד הלום ולכלוב:
העולם בו ניית'ן חי דומה לעולם של הארי פוטר: מכשפים בין מוגלגים, רק שבמקום מכשפים חביבים שלכל היותר יכשפו אסלות שישפריצו על המוגלגים התמימים ואדוני אופל נדירים ביותר, בעולם של ניית'ן יש מכשפים לבנים אכזריים, ומכשפים שחורים אכזריים אפילו יותר. המכשפים הלבנים הם כמו השלטונות הדיסטופיים של הספרים הדיסטופיים: כל מי שקצת סוטה מהעדר יסטה לכיוון הקבר, וכל מכשף שחור נועד לעינויים ארוכים שבסופם מוות. הייתי מרחמת על המכשפים השחורים, אבל הם אפילו יותר אכזריים, או לפחות זה הרושם שהם עושים. מה הם עושים? בעיקר רוצחים באכזריות, המון מכשפים לבנים וגם המון אחד מהשני. הם מפוזרים, אף אחד לא באמת רואה או שומע מהם, כי, טוב, הם לא רוצים את העינויים-הארוכים-שבסופם-מוות-ההם, אני מניחה.
ניית'ן הוא יחיד במינו: אמא שלו מכשפה לבנה, ואבא שלו הוא המכשף השחור המבוקש ביותר בעת הנוכחית. בגלל זה כולם שונאים אותו ופוחדים ממנו. אחותו הגדולה מתעללת בו עוד מהיותו תינוק, והשלטונות ממציאים לו גזירות והגבלות שונות ומשונות סטייל מה שקרה ליהודים בתחילת עלייתה של גרמניה הנאצית. הם לא הורגים אותו רק כי הם מקווים שיום אחד אבא שלו יופיע בחייו וכך הם יתפסו אותו סוף-סוף. מגיל אפס הוא לומד שהוא אבומיניישן, שאביו המרושע אנס את אמא שלו (האומנם? או שאולי הם היו מאוהבים?) ובגללו אמא שלו מתה, והוא מרושע בדיוק כמו אבא שלו. היחידים שרואים בו אדם ולא ייצור הם סבתו המגדלת אותו, שני אחיו האחרים ואנאליז, מכשפה לבנה יפה וחמודה שלומדת איתו בבית-הספר. נכון שהתאהבות ראשונה תמימה בין שני ילדים בני 11 זה הדבר הכי חמוד א-ב-ר?
אנחנו רואים את ניית'ן גדל בתוך הסביבה הזו, איכשהו לא הופך לפסיכופת למרות הכל, ובהתחלה מנסה להיות בסדר, ליישר קו, אבל ככל שהוא גדל התכונות של המכשף השחור (לא הרוע, סתם תכונות מכשפיות ייחודיות) רק הולכות ונעשות בולטות בו. הדמות שלו אמינה: עם כל החרא שהוא סובל, לא הגיוני שהוא היה גדל להיות פצפיסט מתוק ומלא אידאלים, ואכן יש בו לא מעט אופל, אולי בגלל האכזריות שצמח בתוכה ואולי בגלל גנטיקה. בגלל זה (לא, לא למרות זאת), אהבתי אותו.
נוסף לכל בעיותיו, כמו שאומר התקציר המתיילד, יש עוד בעיה קטנה: בעולם של הספר הזה, מכשפים שמגיעים לגיל 17 צריכים לשתות מדם של הורה או סב (מה עושים ילדים יתומים? חור בעלילה! אז לא, למכשפים אדומים יש מן בנק דם טבורי רק בלי הקטע הטבורי למטרות אלו) ולקבל מהם 3 מתנות. ברגע שזה קורה נחשפת היכולת הייחודית שלהם. אם זה לא קורה, הם מתים. הבעיה הקטנה של ניית'ן היא שהוא כלוא בכלוב, סבתא שלו איפשהו עם המכשפים הלבנים ואבא שלו לא נראה לעין מאז שהכניס את אמא שלו להריון. מה יקרה מה יקרה.
ממשיכים-ממשיכים-ממשיכים ללמוד על עברו של ניית'ן עד ההווה והכלוב – ואז הסיפור מתחיל באמת!
הספר עוסק בגזענות בצורה הכי חשופה ולא מעודנת. הייתי מגזימה ואומרת – טריגר גזענות, אם יש כזה דבר בכלל. הוא בערך 90% תיאורי אכזריות וסבל של ילד חף מפשע שכל מה שעשה הוא להיוולד שונה ו-10% אקשן (האקשן מתחיל כשהסיפור משתלב בחזרה להווה: שזה הגיוני, כי בפרק הראשון אנחנו כבר יודעים שניית'ן בריא ושלם בתוך כלוב, אז כמה כבר אנחנו יכולים לדאוג ממה שקרה לו לפני כן?) אבל הוא זורם להפליא, לא משעמם לרגע, נגמר ביופי של קליף האנגר, ואני מחכה בקוצר רוח לספר הבא, סקרנית לגלות יותר על עולמם של המכשפים השחורים ועל איך תצליח המתרגמת לשנות את השם המעפן של הספר באנגלית למשהו קולי גם הפעם.
תקראו תקראו.

» ביקורות נוספות של חתול השיממון
» ביקורות נוספות על שעת המכשף