ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 30 במאי, 2018
ע"י חתול השיממון
ע"י חתול השיממון
***ארץ האגדות 6 – עולמות מתנגשים***
אמ;לק: כן או לא? ברור! אם קראתם עד כה באמת תוותרו על הספר האחרון?! טוב, אולי הייתם מוותרים עליו אם הוא היה כמו הסרט השלישי של המטריקס (כלומר משהו שיש להתכחש לקיומו כדי שתוכלו להמשיך לאהוב בחופשיות את כל מה שקדם לו), אבל לגבי זה אין לכם מה לדאוג.
תקציר מגב הספר:
הסיוט המפחיד ביותר של אלכס וקונר התגשם. הדמויות מארץ האגדות – גיבורים ונבלים גם יחד – יצאו מעולמותיהם והגיעו אל העולם האמיתי! המכשפה מורינה החלה לבצע את תוכניתה המרושעת והיא מאיימת לכבוש ולהחריב את ניו יורק תחילה ולאחר מכן את העולם כולו! ( =^.^= למה תמיד רוצים להחריב קודם את ניו-יורק? =^.^= )
כאשר קונר חושב שהכול אבוד ושלא יכול להיות גרוע יותר – אלכס נעלמת! ( =^.^= ישששש! זה מה שנקרא להסתכל על חצי הכוס המלאה, כן העולם עומד להיחרב אבל לפחות נפטרנו מאלכס! =^.^= )
קונר וחבריו ניצבים בפני הקרב החשוב ביותר בחייהם. אך ללא אלכס, קונר אינו יודע כיצד יוכל לגבור על אויביו ולהציל את כל אהוביו. ( =^.^= מה? אתה לא צריך אותה קונר אתה אדיר לגמרי בזכות עצמך! בעצם, רגע...אולי זה הלקח שהוא עומד ללמוד בספר הזה? הו כן בבקשה =^.^= ) האם יצליח קונר למצוא את אלכס לפני שיהיה מאוחר מדי? ( =^.^= או אולי הוא יבין שהוא אדיר לגמרי בזכות עצמו וישאיר אותה ללכת לאיבוד באבדון? =^.^= ) והאם יוכלו התאומים להחזיר את שיווי המשקל בין העולם האמיתי לעולם האגדות? ( =^.^= הא! הם הרגע ספיילרו את עצמם. תאומים, משמע הוא כן ימצא את אלכס, משמע, אוף =^.^= )
כריס קולפר זכה בפרס גלובוס הזהב על גילום דמותו של קורט האמל בסדרה GLEE והופיע ברשימת מאה האנשים המשפיעים בעולם של טיים מגזין. הסדרה ארץ האגדות מככבת ברשימות רבי-המכר בעולם. ( =^.^= בלה בלה בלה =^.^= )
ומה אני חשבתי:
לפני שיוכלו לחיות באושר ועושר (זה לא ספוילר, מספרים לנו את זה כבר בפרולוג), אלכס, קונר וחבריהם נאספים להרפתקה אחת אחרונה ולקרב מכריע על גורלם של שני העולמות!
היכונו! לסצינות אקשן מטורפות בניו-יורק שלא היו מביישות את הסרט הכי מופרע של האוונג'רס!
ו...זהו בעצם. 90 אחוז מהספר הם תיאורי הקרב האפי שבין הצבאות שנאספו בשני הספרים האחרונים בעודם משמידים/מנסים למנוע את השמדת העיר ניו-יורק (ולכן מובטחים לכם מראות של אתרי תיירות מפורסמים מתמוטטים וסצינות המתרחשות במרומיהם של גורדי שחקים). אני לא יודעת מה אתם חושבים על ספרים שמרגישים כמו תסריט של סרט פעולה עתיר תקציב, אבל אני מתה עליהם! אני המחשה חיה של כל מה שאומרים על הדור שלנו, שדורש ריגושים מתמידים וגרוע בדחיית סיפוקים. וול, הם קוראים לזה חוסר סבלנות, אני קוראת לזה סף שעמום ממש נמוך! אם יש בספר אפילו רגע דל אחד, אני ישר נזכרת בזה שבמקום לקרוא הייתי אמורה לישון או לעשות משהו חשוב להפליא, ועוזבת אותו. אבל אל תדאגו, הספר הזה יספק לגמרי את הילד הקטן חובב הפיו-פיו-פיו-קאבום! שבתוככם ויסיים יפה את המסע אליו יצאו קונר ואלכס ביום שבו נכנסו בטעות לספר האגדות של סבתא שלהם.
מכיוון שזה הספר האחרון בסדרה, ולא נראה שוב את הדמויות האהובות שליוו אותנו במשך זמן כה רב (או ימים ספורים במקרה שלי, אבל זה רק כי אני קוראת כמו נרקומן בקריז) אומר על כל אחת מהן כמה מילות פרידה/הספד קצר:
כיפה אדומה: אתה יודע שמישהו הוא חבר אמת ותאהב אותו לנצח, אם הרושם הראשוני שלך ממנו היה "אוי אלוהים הוא איום ונורא". זה היה הרושם הראשוני של מיירון בוליטר מוין. זה היה הרושם הראשוני של רון וויזלי מהרמיוני. זה היה הרושם הראשוני שלי מהחברה הכי טובה שלי בכיתה ד'. וזה גם היה הרושם הראשוני שלי מכיפה אדומה! מ"מי זאת הפרחה הזאת לעזאזל?" עברתי מהר מאוד ל"בונא היא מוצאת חן בעיני" ואחרי הספר השני כבר הייתי עמוק בתוך "אומייגאד היא הדמות הכי כנה, אמיצה, נדיבה, מפתיעה וכמובן יפה ואנינת-טעם בביגוד ואדריכלות שקיימת בארץ האגדות". זו ללא ספק הדמות שאני הכי מצטערת להיפרד ממנה בסדרת הספרים הזאת.
צפרדי: הנסיך היחיד לבית מקסים עם אופי, גם אם זה אופי של קשיש חביב (נפלתי מהכסא כשגיליתי שהוא בן 25). הוא וכיפה הם שילוב מנצח.
ג'ק וזהבה: זהבה ושלושת הדובים היא כנראה האגדה המשעממת ביותר שנכתבה אי פעם. גם אם חיי היו תלויים בכך, ספק אם הייתי מצליחה לייצר ממנה דמות של פורעת חוק קולית להפליא כפי שעשה כריס. ואני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל מרובע האהבה זהבה-ג'ק-כיפה-צפרדי היה קצת חמוד.
אמא אווזה: אודה ולא אבוש, אני בכלל לא מכירה את האגדה שלה, אבל בכל מקרה הדמות של זקנה פרועה והוללת כבשה את ליבי. כמו כן *חייבים* להכניס מישהי עם פלפל למקום פלצני כמו מועצת הפיות.
קונר: בדיוק הגיבור שארץ האגדות צריכה *וגם* הגיבור שארץ האגדות ראויה לו. אמרתי פעם שהוא בול פרסי ג'קסון ואני עומדת מאחורי זה במובן הטוב ביותר של המילה (או שתי המילים, למעשה, פרסי זו מילה וג'קסון זו מילה וביחד הן שתיים). זוכרים איך אנשים התלהבו פעם מפרסי כשהספר הראשון יצא? וואו, גיבור עם דיסלקציה והפרעת קשב, שכל ילד יוכל להזדהות איתו. וואו, תראו איך ההומור שלו והמודרניות שלו מנגישים את המיתולוגיה היוונית לכל ילד. קונר הוא כל זאת ועוד, נער פשוט ושנון מן השורה שקשה במיוחד לא לאהוב.
אלכס: אני עומדת להדהים אתכם ואת עצמי ולומר עליה כמה מילים חיוביות, אבל רק כי בהספד אי אפשר לומר על בנאדם "יששש הוא מת בואו נאכל פשטידות". ידוע שאני אוהבת ספרים על תאומים, במיוחד כאלה שדומים מבחוץ אבל שונים מבפנים, ואלכס היא אכן ההפך המוחלט מקונר. מטבע הדברים, בגלל שקונר הוא כמו שאמרתי גיבור שמתחבב עלייך מיד, הרי שאלכס נמאסת עלייך די מיד. אבל אני מבינה (חלקית) למה היתה נחוצה בספר גם דמות עם האופי של ברי מעקרות בית נואשות (רק משעממת יותר): עם דמויות כמו קונר, כיפה אדומה, ג'ק וזהבה היה נחוץ לחבורה מישהו הגיוני עם שתי רגליים על הקרקע, וכמובן כל חבורה גם צריכה את הגאון שיתכנן תכניות. אולי כריס ניסה לייצר פה סוג של אנבת' והתכנית השתבשה בצורה איומה, אבל לפחות כוונותיו היו טובות. גם כוונותיה של אלכס טובות, וזה הדבר העיקרי שבעצם אפשר לומר לזכותה. היא משתדלת לעשות את הדבר הנכון. בספר הזה נזכה אפילו למעט הרחבה לגבי אופייה, איך היא נעשתה פרפקציוניסטית בצורה חולנית, ואפילו נציץ לרגע בילדה חסרת הבטחון שמסתתרת מאחורי החזות היהירה והצדקנית שלה, ונצליח לחוש כלפיה – ואני שוב לא מאמינה שאני אומרת את זה – מעט אהדה. והיתה גם הסצינה הזו בספר החמישי כשהיא בכתה והתנצלה בפני קונר על זה שהיא זלזלה בו כל השנים רק בגלל שהציונים שלו היו נמוכים משלה ולא היה תקוע לו מטאטא בתחת. זה היה קצת יפה מצידה.
היו שלום דמויות יקרות! היה כיף!
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
