“כמה מכם שמעו על קיומה של הקהילה הקראית המזרח אירופאית?
בשאלה הזו תכננתי לפתוח את הביקורת הזו, אבל במחשבה שניה, אולי צריך לפתוח בשאלה - כמה מכם שמעו בכלל על הקראים?
אמנם יש בארץ מספר קהילות קראיות, אך מכיוון שמדובר במיעוט המונה כ-40,000 נפש בלבד בארץ, יתכן ולא כולם שמעו עליהם.
הקראים הם זרם ביהדות שאינו מאמין ב"תורה שבעל פה". קודקס של הלכות שע"פ המסורת היהודית ניתנו יחד עם התורה הכתובה ועברו בע"פ מדור לדור, עד שהועלו על הכתב.
לאורך ההיסטוריה, בתקופות בהן הקהילה הקראית היתה חזקה וגדולה, ניטשו ויכוחים מרים בין הקראים לבין "היהודים הרבניים", כפי שמכונה הזרם המרכזי ביהדות ע"י הקראים.
על הקהילה הקראית המזרח אירופאית ידעתי באופן מעומעם, בשל "אוסף פירקוביץ'" עליו שמעתי בלמודי התואר בתלמוד שלי.
מה עלה בגורלם של הקראים בתקופת מלחמת העולם השניה? האם נחשבו ע"י הנאצים ליהודים והושמדו לצד הקהילות היהודיות?
משום מה, השאלה הזו לא עלתה על דעתי.
יפעת ארליך לעומת זאת נתקלה בסוגיה ההיסטורית הזו, וזו ריתקה אותה מספיק בכדי לכתוב עליה רומן.
ארליך היא עיתונאית ופובליציסטית במקצועה, והדבר ניכר בספר.
ניכר שהכתיבה באה לה בקלות, הכתיבה קולחת, הקריאה זורמת ומהנה...
אך נוצרת גם התחושה שיש בספר משהו מן הכתבה העיתונאית: ארליך גילתה נושא מרתק המתאים לכתבת צבע, ובמקום לפתח אותו לכתבה פיתחה אותו לרומן.
הרומן אינו מעניק תחושה של חציבה מתהומות נפשה של הכותבת, כי אם תחושה של רצון נלהב לשתף את הקורא בנושא מרתק שהכותבת למדה עליו.
גם הכתיבה הפובליציסטית באה לידי ביטוי בספר, ויהיו דוגמאות בהמשך.
הספר מספר במקביל, במתכונת של פרק-פרק, את סיפוריהם של שני זוגות:
האחד - רעיה ושלום, בת למשפחה קראית מזרח-אירופאית, ובן למשפחה קראית-מצרית, הנפגשים על רקע מלחמת העולם השניה
והשני - אסנת ואופק, נכדתם השומרונית האדוקה של רעיה ושלום, וחייל דתי, מתנחל.
הכתיבה של הספר נוטה מעט להאכיל בכפית, לא לסמוך על הקוראים שיבינו לבד, שיפענחו לבד את הקודים:
"אין כמו כמה קילוגרמים של זהב כדי ליצור אמון בין כובש לנכבש, הרהרה בציניות רעיה".
שימו לב שהיא מהרהרת "בציניות". ליתר בטחון, שלא תחשבו שאולי היא באמת מאמינה שזו דרך טובה ליצירת אמון.
"איסוף הזהב הזכיר לרעיה את מעשה העגל[...] האם מסירת הזהב לגרמנים היא מעשה ראוי? תחושת אי נחת של שותפות לדבר עבירה מילאה את רעיה"
ושוב, האם ההשוואה למעשה העגל לא היתה מספיקה? האם צריך לפרש לקוראים את משמעות ההשוואה?
"איפה אתה וסבתא רעיה נפגשתם?" שאלה אסנת תוך היא מכרסמת עוגיה.
"בפעם הראשונה נפגשנו בבית כנסת."
"וואלה... גם אופק ואני נפגשנו בבית הכנסת"
שימו לב! אנלוגיה לפניכם!
"באופן כללי, הכתיבה היא יותר מהסוג של telling מאשר showing.
אין פה צלילה למעמקי נפשם של הגיבורים, הסיפור ההיסטורי הוא שעומד במרכז ולא גיבוריו.
המיקוד הזה בולט באופן בו בחרה הסופרת לסדר את המאורעות בספר: כבר בתחילת הספר, נגלה שאחיה של רעיה התגייס לאס-אס. כשאסנת, במהלך חיפוש שורשים שנועד להקל מעט על נישואיה עם אופק, ששלל בעיות הלכתיות, קראיות ויהודיות מונעות אותם, תגלה על האח הזה, לא יוכל הקורא לחוש בהלם ובזעזוע שלה. הוא הרי יודע את הפרט הזה כבר מראשית הספר, ונמנע ממנו לחוש בהלם ובתדהמת הגילוי.
ומה לגבי הכתיבה הפובליציסטית?
ובכן, לארליך יש אג'נדה והיא לא נמנעת מלפזר אותה סביב, ולאו דווקא בדרך מעודנת.
"פחדן. אופק נפגע מהרב קריגמן עד עמקי נשמתו. בשביל מה צריך רב, אם לא בשביל לקבל הכרעות קשות. הוא לא צריך רב שיאמר לו מה לעשות בכפית חלבית שנפלה בטעות לכיור הבשרי [...] הוא צריך רב שידע לעמוד לימינו בעת צרה, שידע לפסוק באומץ, לשאת באחריות על כתפיו..."
ולעומתו ניצב הרב גולן: "איש חביב ואמיץ", כפי שהוא מוגדר ע"י אסנת.
"בכל זאת שמח שהגיעו אל הרב גולן. מיד ידע שזכות נפלה בחלקם להכיר אותו".
לא אכנס לפולמוס עם עמדותיה של הכותבת. רק אומר שלסופר אמורות להיות דרכים מעודנות יותר להביע את עמדותיו, מבלי לשתול סיכום של דעותיו בפיו של הגיבור. אפשר היה להציג את הרבנים, לאפיין אותם, להציג את עמדותיהם... ולתת לקורא להסיק מסקנות לבד.
(*)
בסיום הספר, גילויה של אסנת כי אחיה של סבתה היה איש אס-אס יערער אותה ויגרום לה לשקול מחדש את הקשר עם אופק.
שום תהליך נפשי לא ידרש לבני הזוג בכדי להתגבר על הגילוי הזה, או לפחות - לא יתואר תהליך של ממש בספר.
תספיק שיחה עם סבו של אופק, ניצול וחוקר שואה שיפרוש את משנתו:
"כחוקר צעיר הייתי בטוח שאפשר לחלק את העולם למשבצות ברורות של טוב ורע, אבל עם השנים הבנתי שהשואה של השואה - כלומר השואה הרוחנית שהשיתה השואה על האנושות - היא הטשטוש בין טוב לרע [...] המציאות הבלתי אפשרית בשואה שברה את המחיצות שבין הטוב לרע ובין האמת לשקר והפכה את האנושות למפוררת, כזו שמסוגלת לכל היותר לספר נרטיבים..."
נו טוב.
שוב, לא אתפלמס עם הרעיון, רק אציין שבעולם היפותטי שבו דווקא יש טוב ורע, אין סיבה להשית את חטאו של אח-הסבתא על הנכדה שלא חטאה, ומכל הסיבות למניעת נישואיהם של אופק ואסנת, זו הכי פחות משכנעת בעיני.
הדילמה הזו גם, אם יורשה לי, לא בדיוק חדשה ומקורית בספרות.
אפשרות הקשר הרומנטי בין צאצאי הקרבנות לצאצאי התוקפים, בין אם מדובר בתוקפים יהודיים (קאפואים מרושעים) ובין אם מדובר בנאצים ממש, הלהיבה את דמיונו של יותר מסופר אחד.
אבל מי אני שאעמוד מול פובליציסט המגשים את חלומו:
כמה משפטים רהוטים ומנוסחים היטב משנים בהינף קולמוס את דעתם של מאזיניו הקשובים ומובילים אותם בבטחה אל הדרך אל האושר.
לסיכום, כמקור ללימוד על הקהילה הקראית, המזרח-אירופאית בתקופת מלחמת העולם השניה, והמצרית בתקופה שלאחר קום המדינה, מדובר בחומר קריאה קליל ואינפורמטיבי.
האם הוא גם עומד בסטנדרטים של ספרות איכותית?
לאו דוקא.
(*)
ובכל זאת, מכיוון שקשה לי להתאפק, אני לא יכולה שלא ללגלג על התואר "רב אמיץ" שהוא, בחלקים מסויימים בחברה הדתית, שם קוד ל"רב שפוסק כפי שאני רוצה שיפסוק".
לו יקום מחר בבוקר רב, ויפסוק כי מותר לגבר להכות את אשתו, האמינו לי - אף שנדרש אומץ רב בכדי לפסוק פסיקה שכזו, שכן פסיקה כזו תגרור צליבה וסקילה בכיכר העיר (ובצדק, כמובן) - הוא לא יזכה לתואר "רב אמיץ" מפי איש...”
