“ז'אן דזאר היה נקרא היום צעיר - הוא בן 28 - אבל ב 1914 השנה בה הוא מספר את סיפורו - הוא נחשב לעומד על סף גיל העמידה המכובד. הוא חי בדירת חדר בפאריז, מחלק את ימיו בין ימות החול - בהם הוא פקיד ממשלתי העוסק במסמכים בנהלים קבועים מראש, ללא חידוש והתרגשות, ללא יצירה משלו. את ארוחותיו הוא סועד במסעדה זולה קבועה, ומזמין תמיד את אותה מנה (אחרי עיון מדוקדק בתפריט...) - לבין ימי א' שלו שהם ימי הפנאי בימי א' הוא מטייל, מתייר, מכיר את פאריז ואת חידושיה ולפעמים אף סועד את ליבו במסעדה אחרת(!) הוא מתייחס, למעשה, אל הזמן הפנוי שלו באופן... שיגרתי ונטול התפעמות, כהתייחסותו לחייו. הסיפור - 76 עמודים של ספרון קטנטן (הוצאת תשע נשמות, שהמשיכה את הפורמט הפעוט, הפונט וסוג הנייר של הוצאת זיקית ז"ל) - היה מתקבל היום כתרגיל בכתיבה יוצרת. הוא כתוב היטב, טבול במידה נאותה של הומור ואירוניה ומצייר דור שלם של אנשים בתחילת המאה העשרים, דקה לפני המלחמה הגדולה, שחונכו על ברכי המאה ה 19 ומתייחסים לכל התופעות המודרניות כאל מופע מדהים, הנועד לשעשע. התערוכה העולמית הגדולה שהתקיימה בפאריז ב 1900 הותירה על כנם כמה מונומנטים (את העיקרי - מגדל אייפל - אנו מבקרים עד היום...) וז'אן דזר מתייר בהם בימי ראשון שלו. הסיפור חמוד. כתוב ומתורגם היטב. יש בספרון - כולו 113 עמודים קטנטנים - עוד שני סיפורונים, מבוא וסוף דבר. הסיפורונים מבססים את יכולת הכתיבה והתיאור של דה לה ויל דה מירמון. את הספר הזה הוציא הסופר בהוצאה עצמית מצומצמת, חודשים ספורים לפני שהתגייס למלחמה ונפל בקרב. לומר שזה כתב יד בעל ערך מוסף לקורא היום, תובנות שעוד לא שמענו, חידוש ומקוריות? לא הייתי מגזימה עד כדי כך. לא הסכמתי עם דעתה של אריקה מחיה - שכתבה במבוא על הדמיון בין החיים המתוארים אז והיום. גם הסיכום של אוריאל קון (המו"ל?) מתבסס, למעשה, על ספר אחר "האיכר מפאריז" מאת אחד, לואי ארגון, אותו לא קראתי (אני מניחה שההוצאה מתכננת להוציאו לאור). הספר הזה חמוד, לא מקשה על הקורא משום בחינה ומספר לו על חיים סתמיים שנראה איכשהו שעברו כבר מהעולם. לא אפשרי שאדם, היום, "יבזבז" את חייו על שיגרה שאינה יוצרת דבר חדש, בלי ללכת לרופא ולהשיג לו קצת פרוזאק... אפשר לקרוא אותו - במיוחד בזמנים בהם לא אפשרי לתבוע מהתאים האפורים להתאמץ. כדאי להנמיך ציפיות מהספור - וגם להצטער שז'אן דה לה ויל דה מורמון לא חי זמן מספיק להבשיל את כשרון הכתיבה שלו ולכתוב ספר ראוי לכשרונו.”

“יצירה קסומה. מבלי להרחיב מדי כדי להשאיר גם לקוראים למה לצפות. זאן דזר מתאר את שגרת יומו הרוטינית והמשעממת כפי שהוא רואה אותה, בכל כך הרבה יופי וחן. כך שהנני תמהה היכן אני במאה הקודמת או במאה הנוכחית. מצאתי את עצמי מתלהבת משגרת יומו, מלבד המשרד גם בנקודות מפגש נוספות, בתי הקפה, המספרה. התיאור הינו קסום, הרמוני כמו תפיסת רגע במצלמה. לפעמים שאלתי את עצמי, אם אני נמצאת במאה הקודמת או במאה הנוכחית. זאו דזר בחור בן 27 רווק, פקיד הגר בפריז ב1914, ומתאר את שגרת יומו במאה זו ברחבי פריז. התיאורים לוקחם אותך לשיטוט ברחובותיה של פריז באמצעי החבורה השונים. נופיה ובעלי החיים הסובבים אותה, ונערותיה המשוטטות ברחובות פריז. קיימות שתי יצירות נוספות קצרות אשר גם אותן אהבתי. חוויה קסומה ומומלצת. האזנתי ליצירה (מומלץ מאוד).”

“ז'אן דזאר היה נקרא היום צעיר - הוא בן 28 - אבל ב 1914 השנה בה הוא מספר את סיפורו - הוא נחשב לעומד על סף גיל העמידה המכובד. הוא חי בדירת חדר בפאריז, מחלק את ימיו בין ימות החול - בהם הוא פקיד ממשלתי העוסק במסמכים בנהלים קבועים מראש, ללא חידוש והתרגשות, ללא יצירה משלו. את ארוחותיו הוא סועד במסעדה זולה קבועה, ומזמין תמיד את אותה מנה (אחרי עיון מדוקדק בתפריט...) - לבין ימי א' שלו שהם ימי הפנאי בימי א' הוא מטייל, מתייר, מכיר את פאריז ואת חידושיה ולפעמים אף סועד את ליבו במסעדה אחרת(!) הוא מתייחס, למעשה, אל הזמן הפנוי שלו באופן... שיגרתי ונטול התפעמות, כהתייחסותו לחייו. הסיפור - 76 עמודים של ספרון קטנטן (הוצאת תשע נשמות, שהמשיכה את הפורמט הפעוט, הפונט וסוג הנייר של הוצאת זיקית ז"ל) - היה מתקבל היום כתרגיל בכתיבה יוצרת. הוא כתוב היטב, טבול במידה נאותה של הומור ואירוניה ומצייר דור שלם של אנשים בתחילת המאה העשרים, דקה לפני המלחמה הגדולה, שחונכו על ברכי המאה ה 19 ומתייחסים לכל התופעות המודרניות כאל מופע מדהים, הנועד לשעשע. התערוכה העולמית הגדולה שהתקיימה בפאריז ב 1900 הותירה על כנם כמה מונומנטים (את העיקרי - מגדל אייפל - אנו מבקרים עד היום...) וז'אן דזר מתייר בהם בימי ראשון שלו. הסיפור חמוד. כתוב ומתורגם היטב. יש בספרון - כולו 113 עמודים קטנטנים - עוד שני סיפורונים, מבוא וסוף דבר. הסיפורונים מבססים את יכולת הכתיבה והתיאור של דה לה ויל דה מירמון. את הספר הזה הוציא הסופר בהוצאה עצמית מצומצמת, חודשים ספורים לפני שהתגייס למלחמה ונפל בקרב. לומר שזה כתב יד בעל ערך מוסף לקורא היום, תובנות שעוד לא שמענו, חידוש ומקוריות? לא הייתי מגזימה עד כדי כך. לא הסכמתי עם דעתה של אריקה מחיה - שכתבה במבוא על הדמיון בין החיים המתוארים אז והיום. גם הסיכום של אוריאל קון (המו"ל?) מתבסס, למעשה, על ספר אחר "האיכר מפאריז" מאת אחד, לואי ארגון, אותו לא קראתי (אני מניחה שההוצאה מתכננת להוציאו לאור). הספר הזה חמוד, לא מקשה על הקורא משום בחינה ומספר לו על חיים סתמיים שנראה איכשהו שעברו כבר מהעולם. לא אפשרי שאדם, היום, "יבזבז" את חייו על שיגרה שאינה יוצרת דבר חדש, בלי ללכת לרופא ולהשיג לו קצת פרוזאק... אפשר לקרוא אותו - במיוחד בזמנים בהם לא אפשרי לתבוע מהתאים האפורים להתאמץ. כדאי להנמיך ציפיות מהספור - וגם להצטער שז'אן דה לה ויל דה מורמון לא חי זמן מספיק להבשיל את כשרון הכתיבה שלו ולכתוב ספר ראוי לכשרונו.”

“יצירה קסומה. מבלי להרחיב מדי כדי להשאיר גם לקוראים למה לצפות. זאן דזר מתאר את שגרת יומו הרוטינית והמשעממת כפי שהוא רואה אותה, בכל כך הרבה יופי וחן. כך שהנני תמהה היכן אני במאה הקודמת או במאה הנוכחית. מצאתי את עצמי מתלהבת משגרת יומו, מלבד המשרד גם בנקודות מפגש נוספות, בתי הקפה, המספרה. התיאור הינו קסום, הרמוני כמו תפיסת רגע במצלמה. לפעמים שאלתי את עצמי, אם אני נמצאת במאה הקודמת או במאה הנוכחית. זאו דזר בחור בן 27 רווק, פקיד הגר בפריז ב1914, ומתאר את שגרת יומו במאה זו ברחבי פריז. התיאורים לוקחם אותך לשיטוט ברחובותיה של פריז באמצעי החבורה השונים. נופיה ובעלי החיים הסובבים אותה, ונערותיה המשוטטות ברחובות פריז. קיימות שתי יצירות נוספות קצרות אשר גם אותן אהבתי. חוויה קסומה ומומלצת. האזנתי ליצירה (מומלץ מאוד).”