ביקורת ספרותית על אין מה לקנא - חיי היום-יום בקוריאה הצפונית מאת ברברה דמיק
ספר בסדר

---

הספר "אין מה לקנא - חיי היום-יום בקוריאה הצפונית" יוצא למסע בעקבות עריקים מקוריאה הצפונית המתגוררים כיום בקוריאה הדרומית. המחברת, עיתונאית הכותבת עבור הלוס אנג'לס טיימס, ערכה עבודת תחקיר מרשימה הכוללת ראיונות ארוכים עם עריקים, ביקורים בקוריאה הצפונית, קריאה של ספרים ומאמרים שנכתבו על הנושא ותישאול של אנשים הנמצאים בקשר עם קוריאה הצפונית, למשל אנשי ארגוני סיוע. הספר עוקב אחר סיפורם של כמה עריקים שהצליחו לחמוק מהמדינה הטוטליטארית וכיום מתגוררים במדינה שמתנהלת בניגוד גמור לה, אולם רוב הספר עוסק בחיים שלפני הבריחה, בקשיים, בנוכחות המתמדת של הרעב והמוות, בחרדה מפני מלשינים ובהערצה העיוורת למנהיג.

אין כל ספק שהנושא בו עוסק הספר הוא אקטואלי וחשוב ביותר, והרגישות צריכה להיות גבוהה אף יותר כאן, היכן שנוראות השואה עדיין מהלכות אימים על חלקים באוכלוסיה ואחרים הנושאים את צלקות הוריהם. לצערנו, בקוריאה הצפונית רב הנסתר על הגלוי, ולעתים נדמה כי כך נוח לעולם - עדיף לנו לא להעסיק את עצמנו בחרדה מפצצות האטום של קים ג'ונג-און או לחשוב על קריסת השרשרת העולמית שתחל בכלכלת קוריאה הדרומית אם וכאשר יפרצו הגבולות ויבוא סוף לטירוף. הספר חושף את המדיניות הדו-פרצופית של סין וקוריאה הדרומית, שמעדיפות גבול הרמטי עם קוריאה הצפונית ומסגירות עריקים צפון-קוריאנים חזרה למדינתם, כאשר ידוע לכל שגורלם יהיה מעצר ממושך במקרה הטוב או הוצאה להורג באשמת בגידה.

הסיפורים אודות חיי היום-יום במדינה שאין בה מערכות בסיסיות כמו מים זורמים וחשמל, אוכל, וכן מחשבים, טלפונים ניידים, אינטרנט, תקשורת אמיתית וחופש ביטוי, קשים לקריאה. המחברת, ברברה דמיק, מנסה להנגיש את אותם קשיים באמצעות סיפורים פשוטים אודות דברים שקל לנו להתחבר אליהם - משפחה, אהבה, לימודים, מגורים, עבודה. כל אלה מלווים בנסיונות בלתי פוסקים של התושבים פשוט לשרוד. משפחה אחת מוכרת את ביתה ועוברת לבית צר וצפוף רק כדי לרכוש שני שקי אורז. אחרים מסתכנים במעבר גבול לסין כדי להבריח משם סחורות שנחשבות למותרות בקוריאה הצפונית. בכל משפחה יש כמה שאינם שורדים את הרעב של שנות התשעים ובתוך מלחמת הקיום עולות שאלות מוסר קשות. אולי בשל הרקע העיתונאי של המחברת, חלק זה של הספר אינפורמטיבי למדי, ולמרות שהאמינות שלו גבוהה, מעשית קשה להתחבר לדמויות. המעבר מדמות לדמות בסיפורים שמשותף להם רק המיקום הגאוגרפי (העיר צונגג'ין) שב ומנתק את הקורא מרצף הקריאה. על אף שברור שהתאורים מבוססים על מחקר מעמיק, לעתים נראה כאילו המחברת מתאמצת מאוד כדי להביא מקסימום זוועות לצורך זעזוע הקורא. חסרה מאוד נקודת המבט האישית, שנוגעת ברגש ("מה הרגשתי?") ולא בעובדות יבשות וקולקטיביות ("לא היו לתושבים נעליים", "האנשים לא זכרו טעמו של אורז", "המדינה הפסיקה לשלם לעובדים").

דווקא סיומו של הספר, המפגיש את עריקי קוריאה הצפונית עם ה"מערביות" והקידמה של קוריאה הדרומית, מרתק מאוד. אנשים שחונכו להעריץ את מנהיגי קוריאה הצפונית, שתצלומיהם העצומים ניבטו אליהם ממבני הציבור והבטיחו להם עתיד, חזון וסיבה לגאווה, עוברים שבר קשה מאוד כאשר הם מגלים שהדוקטרינה רוויית שקרים. הם מגלים שהחיים בקוריאה הדרומית ובמדינות המערב אינם חיי פריצות והפקר. הם מגלים שהמנהיג שלהם נולד בברה"מ ולא על הר קדוש בקוריאה הצפונית תחת זוג קשתות מנצנצות. דרום קוריאנים מוליכים אותם שולל וגונבים מהם את המענק שנותנת להם המדינה, ששוויה משכורת של שנה שלמה. הם מתקבלים לעבודות זוטרות בשכר נמוך והמקצועות שרכשו בקושי רב מדינתם לא מוכרים בארצם החדשה. הם מתגעגעים למשפחתם שנותרה מאחור ומנגד מסכנים אותם בהוצאה להורג ובמעצר משום שערקו. לאורך הספר מצטיירת תמונה כאילו בריחה מהמדינה תפתור את כל הבעיות, אולם, כפי שאנחנו מגלים בסוף הספר, הבעיות רק מחליפות צורה וכשהקשיים הקיומיים נפתרים, מתחילים לצוף נושאים רגשיים ונפשיים קשים לא פחות.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על אין מה לקנא - חיי היום-יום בקוריאה הצפונית