ביקורת ספרותית על להפציץ כדי לנצח - כוח אווירי ואכיפה במלחמה מאת רוברט א' פייפ
ספר מעולה

---

הספר מביט ובוחן את המלחמות שבהן השתתף חיל האוויר והצבא האמריקאי, החל ממלחמת העולם השנייה ועד המערכה הראשונה בעיראק, תהליך קבלת ההחלטות ויעילות השימוש בחיל האוויר בשלבים השונים של המלחמות או המבצעים השונים.

הפעילויות שנבחנו הן:
- המערכה על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, והטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי. 1944-45
- מלחמת קוריאה תחת הדגל של האו"ם.1950-53
- מלחמת וייטנאם 1965-72
- המערכה הראשונה בעיראק 1991
- מלחמת העולם השנייה בגרמניה 1942-45

השאלה הבסיסית שנשאלת לאור פעילויות אלו, האם יש ביכולת חיל האוויר להכריע מלחמה או מערכה?
שאלה משנית היא, האם צורת ההפעלה שנבחרה התאימה ליעדים של הממשל , קרי : הנשיא והאדמיניסטרציה, הפנטגון ומחלקת המדינה?
במקביל נבחנה השאלה, האם היעדים היו נכונים בהתחשב במצבו של האויב, מבנהו החברתי , יכולתו הכלכלית ותהליך קבלת ההחלטות אצלו?

הספר מצטמצם למטרה של אכיפה באמצעות נשק אווירי. כלומר "עשה כך או שאני אעשה כך וכך".
לעתים האכיפה מסתיימת באזהרה, איום, או הפגנת כוח משנית. כלומר, המדינה המאיימת מעדיפה להפגין את כוחה מבלי להפעילו, או לבצע פעולות אזהרה, כמו סנקציות, הרס תשתית לוגיסטית שמסייעת לצבא האויב ועוד.

בתחילת הספר מובאת רשימה של פעולות אכיפה כאלה החל מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1991.

ברשימה מופיעות, בין השאר, ההתקוממות של פרנקו המלוכני בספרד כנגד הלאומנים, ישראל מול מצרים במלחמת ההתשה ואפילו התגרותה של עיראק בישראל במערכה הראשונה כדי לגרור אותה להשתתף, ולתת אליבי לסאדאם על התנהגותו.

לא מוזכרת בדוגמאות אלו ההשמדה המוצלחת של הכור בעיראק על ידי ישראל.

רוברט פייפ הוא פרופסור למדעי המדינה.
בעל תפקיד כזה יכול להיות שוטה מוכוון מטרה , ואני מכיר אחד כזה אישית, או, אדם נבון ורחב אופקים, שיודע להבחין בין העיקר לטפל.
הכותב נמצא בהחלט בקטגוריה השנייה. ולכן "הרווחנו" ספר מצוין.

המסקנה העיקרית בספר היא כי בדרך כלל אין יכולת אסטרטגית לפעילות עצמאית של חיל האוויר מהסיבות הבאות:

א. גורמי המודיעין אינם מבינים מהו סוד הישרדותו של ממשל ומשטר מסוים במדינת אויב.
הדוגמה העכשווית היא סוריה של היום. בעוד שכולם ספרו שעות וימים לנפילתו של אסאד, כשהוא עסק במעשים מתועבים ומחרידים לעמו, הצליח במקביל לקשור ולערב קואליציה בינלאומית שתהיה בעלת עניין בשרידותו.
דוגמה כזאת היתה בעבר במלחמת קוריאה, עת נעשו מבצעים של הצפת שדות האורז, שפגעו חלקית באוכלוסיה, אולם לא ביציבות המשטר. גם שם הצטרפו רוסיה וסין למלחמה והאריכו את ההתכתשות בכשנתיים, כשהמערכה הסתיימה לבסוף במקום שבו החלה , קו הרוחב ה 38.

ב.כתוצאה מכך, היעדים והמטלות על הצבא אינן נכונות ולא ראליות.
הדוגמה הבולטת היא כמובן מלחמת ויאטנאם. במלחמה זו התווסף גורם משפיע נוסף והוא הלכידות הפנימית של המדינה התוקפת , קרי, ארה"ב. ההפגנות כנגד המלחמה החלישו את יכולת ההחלטה של השלטון, לטוב ורע.
ג. התוצאה היא בחירה לא נכונה של מטרות ואמצעים לתקיפה אווירית.
בהרבה מקרים, כתוצאה משני הגורמים הקודמים, מתרוקן "בנק המטרות" של חיל האוויר מוקדם מדי . הדוגמה הבולטת אצלנו היא מלחמת לבנון השנייה,שבה לחיל האוויר לא היתה השפעה אמתית.

ד. הפעלת נקמה.
במקרים רבים , במיוחד בשלהי מלחמת העולם השנייה, הופעל חיל האוויר ל"חיסול חשבונות", כמו הפצצת דרזדן, פרנקפורט ומינכן.
לא להתבלבל, לא הופצצו מחנות ההשמדה.

ה.הפעלה משיקולי יריבות
השאלה האם היה צורך בזריקת פצצת אטום על הירושימה וכמה ימים אחר כך על נגסקי, מול אלטרנטיבות של פלישה יבשתית או מצור ימי על יפן שהיתה במצב של קריסה, לא הוכרעה.
לדעת רוברט פייפ, עמדו מספר שיקולים בעד ההפצצה.
- האצת ההתפוררות של השלטון הקיסרי. זוהי תזה שלא עומדת במבחן ההיסטוריה. תהליך קבלת ההחלטות היה בין הקיסר, הממשלה והצבא, העם לא היה במעגל ההחלטה.
- גם אלטרנטיבת הפלישה לא היתה "זולה", כי היפנים היו נלחמים למרות נחיתותם.

השיקול העיקרי לדעת הכותב היה , התחרות מול רוסיה.
רוסיה יצאה כמנצחת מוועידת ילטה ובמיוחד מוועידת פוטסדם. לאחר השלמת ההשתלטות על מחצית אירופה, פנתה רוסיה למנצ'וריה. היה חשש כי רוסיה תתחזק או אפילו תפריע להכרעה של הקרב על יפן.

הטלת הפצצה היתה "רמז עבה" ליפן, ו"רמז דק" לרוסיה, בבחינת , אנחנו עדיין על המפה.

הספר כתוב ברור ומתרכז בנקודות שציינתי. אני חושב כי חובבי היסטוריה ובמיוחד היסטורי צבאית, יפיקו ממנו תועלת והנאה.


ולבסוף הרהורים עלינו.

ההפעלה הנבונה והמוחצת של חיל האוויר, היתה במלחמת ששת הימים.
באותה מלחמה בא השריון לידי מיצוי מרבי.
בעקבות זאת נפל מסך יוהרה ושאננות ,על עיני מקבלי ההחלטות בכל הדרגים. דבר שבא לידי ביטוי במלחמת יום כיפור. המטוס "כופף" על ידי טילי קרקע אויר, וחיל השריון הופעל בצורה אקראית ולא מושכלת.

אני מקווה כי הלקחים נלמדו ואנו עומדים מול צבא אחד , לא חיל אויר שיש לו צבא, אלא צבא אחד משולב ומשלב כוחות ומשימות.

יש לי תחושה כי נדרש שלב חשיבתי דומה גם בדרג המדיני.
אני מקווה כי המל"ל – מועצה לביטחון לאומי , תקבל משקל מתאים בתהליך קבלת ההחלטות ותצליח ליצור משקל נגד מול האוטוריטה הצבאית, והמשכיות לוגית ואסטרטגית, גם כשבעלי התפקידים מתחלפים.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על להפציץ כדי לנצח - כוח אווירי ואכיפה במלחמה