ביקורת ספרותית על השוטה מחצר המלוכה מאת פיליפה גרגורי
בזבוז של זמן

---

בדומה לשיר של אש ושל קרח, המרכז של הספר הזה הוא תככים פוליטיים וצביעות בחצר המלוכה. בשונה משיר של אש ושל קרח, הוא מתחקה אחר היסטורית חצר המלוכה הבריטית במאה ה-16 כפי שהתרחשה במציאות החל מימי אדוארד השישי, והוא מסופר מנקודת מבט של נערה צעירה אחת – יהודייה ספרדייה אנוסה, שניחנה ביכולת לחזות את העתיד, כישרון שמקנה לה מעמד של "שוטה קדושה" בחצר המלוכה, וגוזר עליה להיקרע בין נאמנויות כפולות, ממש כפי שהיא נקרעת בין יהדותה המולדת לנצרותה שאומצה מפחד.
מהניסיון שלי, קשה לי להתחבר לספר שמתעמק בנושאים מסוג זה; אני מאבדת עניין, ותוהה עד כמה מחול החיוכים המלכותיים והסכינים הגב שונה מתיאורים מפורטים של טנלובלות נוער. לדעתי, השוני מתבטא אך ורק במיומנות הכתיבה: רמת התחכום, עקביות ובמידת מה העמקה. אך האישיות של שני הז'אנרים כל כך דומה – תיאור ממוקד של אינטרסים, תשוקות, שקרים, בגידות, מעמדות חברתיים, תאוות כוח ובצע, החלפה קצבית של נאמנויות, והמאבקים הפנימיים של דמות או שתיים ישרות-לב. עלילה מסוג זה לא מספקת אותי. אני מוצאת את עצמי מבקשת לדעת מי הן הדמויות עצמן, מה מתחולל בלבן, כיצד הן משתנות ומתפתחות, איך הן מגיבות לתלאות חייהן. אני מוצאת את עצמי מבקשת לאהוב אותן, או לייחל להם רע, להתרוצץ בתוך ראשן – לא להתבונן בהן בשיוויון נפש, כזבוב על קיר. פיליפה גרגורי הותירה אותי מאוכזבת מהבחינות האלה.

התככים והמזימות בשיר של אש ושל קרח לא עניינו אותי מספיק בשביל שאתמיד בסדרת הספרים, אבל אפילו הם היו מעניינים יותר מאלה שמתוארים בעלילה זו: שהרי ההיסטוריה של חצר המלוכה הבריטית ידועה, והסופרת לא מבקשת לשנותה ביצירת עולם מקביל פנטסטי. למתח שהיא מבקשת ליצור בעלילה למעשה אין שום פוטנציאל, משום שהיא מנסה לבנות אותו באמצעות סיפור האירועים ההיסטוריים עצמם – מי יוציא להורג את מי? מי יירש את מי? הכל ידוע לקורא הבקיא בשושלת המלוכה האנגלית, או לכל הפחות לקורא שיש לו גישה לויקיפדיה (והוא יפתח אותה גם בעל-כורחו, ולו כדי לעקוב אחרי מארג האישים וקשרי המשפחה המסובכים).

גם חנה, הדמות הראשית (היא ומשפחתה הם היחידים שאינם דמויות היסטוריות ידועות אלא בדיונות מוחה של גרגורי) לא שכנעה אותי. קשה להאמין שבחצר מלוכה שטופת חשדנות ובוגדנות זו, נערה תמימה יכולה לשרת בו זמנית מחנות אויבים, כמעט בגלוי, מבלי שיחשדו בה; להיות אחראית לאסונות כבדים שבאים על ראשם של אדוניה ולהישאר צחה כשלג בעיניהם.
אם להודות על האמת, לא חיבבתי אותה גם כדמות: הכתיבה הבינונית לא מאפשרת לי לראות את הדברים מנקודת מבטה, אלא מתוך ריחוק מסוים; המניעים שלה לא ברורים לי עד הסוף, והיא לא אמינה: היא מצטיירת כדעתנית ועצמאית כשהיא צריכה לעמוד מול ארוסה, גבר קלאסי של המאה ה-16 שמצפה לרעיה צייתנית; אך אין זכר לדעות ומחשבות עצמאיות כשהיא ממלאת את תפקידה בחצר המלוכה, והופכת לכלבלב שטוף הערצה של כל בן דוכסות או מלוכה שנחה עינו עליה, גם כשמדובר ברגשות הערצה סימולטניים לשני אויבים פוליטיים הקושרים זה נגד זה.
הייתי מזדהה עם הרגשת המחויבות שלה לחצר המלוכה, לו היתה מבוססת על משהו עמוק יותר מסגידה לאישיות חזקה כזו או אחרת, ואילו היתה בה נאמנות אמיתית לאחד הצדדים בלבד; אני לא מצליחה להזדהות בשום פנים עם המסוגלות שלה לאהוב אישיות שזוממת לפגוע, או פוגעת, באישיות אהובה אחרת – אם לא צבועה, הגיבורה של גרגורי היא טיפשה, חסרת עמוד שדרה או שניהם יחד.

אין צורך לומר שאיש מאנשי המלוכה או הדוכסות לא ראוי להערצתה: לא האליל הנצלן והמניפולטיבי שלה, לא המלכה הפנאטית החובבת בשר-אדם חרוך, ולא הנסיכה הפתיינית והאנוכית. ומאחר שחייה של חנה סובבים סביבם, דרושה מידה מסוימת של אמפתיה כלפיהם וחשש לגורלם. אבל לא. לא אכפת לי. לאורך עמודים ארוכים ומייגעים הלורד רוברט כלוא בחדר חנוק, המלכה מרי הראשונה סובלת מהיריון כושל, ליבה נשבר; אחותה הבוגדנית אליזבת מפתה את גיסה המלך בעת משברה, ולא אכפת לי. כל מה שאני מייחלת לו הוא אירוע אחד מעניין שיקרה, משהו שילכוד את תשומת ליבי, אבל אני הופכת דף אחר דף בשוויון נפש, ובקושי מצליחה להילחם בדחף לנטוש את הספר.

למען האמת, גם הכתיבה לא מדהימה. ארנסט המינגווי כתב תיאור מעורר מחשבה על טיבה של כתיבה איכותית: "אם סופר יודע מספיק אודות הנושא עליו הוא כותב, הוא יוכל להשמיט דברים שהוא יודע, והקורא, אם הסופר כותב בכנות מספקת, יחוש אותם בעוצמה חזקה כל כך, כאילו הסופר ציין אותם ממש. אצילות התנועה של הקרחון נובעת רק מכך ששמינית ממנו נמצא מעל המים. הסופר שמשמיט דברים משום שאיננו יודע אותם רק משאיר חללים ריקים בכתיבה שלו."
ובכן, פיליפה גרגורי לא משאירה מקום לנשימה או למחשבה בכתיבה שלה. היא מייגעת וחסרת חן, ואני מרגישה שהספר ארוך כל כך רק משום שהיא חוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים. לא אקרא עוד ספרים של פיליפה גרגורי.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על השוטה מחצר המלוכה