“הספר השישי שנכתב בסדרת נרניה, והראשון מבחינת זמן ההתרחשות שלו ביקום הפנימי של הסדרה, שכן הוא מתאר את היווצרותה של נרניה. אני מוצא את זה מעניין שלואיס כתב את סיפור ההיווצרות ממש לפני סיפור הסיום בספר השביעי והאחרון. בכל מקרה, לסיפור: דיגורי הוא ילד אנגלי שחי בלונדון עם הדוד והדודה הזקנים והרווקים באופן מוזר שלו, ואמא גוססת. אבא בעבודה בהודו והוא חדש לחיי העיר. מטבע הדברים דיגורי הוא לא בדיוק ילד מאושר. למעשה, אנחנו פוגשים בו כשלואיס מתאר אותו באופן באמת מעורר דמעות כמכוסה בבוץ שהוא מרח על עצמו אחרי שהוא בכה. הוא מדבר עם השכנה שלו, ילדה בשם פולי, והם נהפכים לחברים. זה משהו שממש אהבתי בספר (ובסדרה בכלל, אבל כאן זה הכי בולט) - הילדים מתנהגים כמו ילדים. יש להם ריבים קטנוניים, התנהגויות ילדותיות.. זה עולם פנטסטי, שהילדים בו מחזיקים מהות של ילדים אמיתיים. מה שכן, עם כמה שהכתיבה של הילדים טובה, הכתיבה של המבוגרים כאן היא הרבה יותר שבלונית. הכל בספר הזה נועד כאלגוריה, אבל המבוגרים בספר הם שיא האלגוריה בתחפושת של דמות, ובזמן שיש לזה יתרונות מבחינת הבעת המסר ויצירת מעין משל ארוך, זה מאבד את המורכבות של המצב האנושי למעט בשני הילדים. בכל מקרה, בסוף הם מגיעים בדרך לא דרך לחדר של דוד של דיגורי, שהוא - הפתעה הפתעה - קוסם. משם הם משתגרים לא לנרניה, אלא ל"יער שבין העולמות". קונספט ממש מגניב של לואיס; במציאות של נרניה המטאוורס הוא דבר אמיתי (הרבה לפני שזה הפך לטרנד מאוס וחרוש להחריד ביצירות פוסט מודרניסטיות!) והיער שבין העולמות הוא סוג של מסדרון שבו אפשר לגשת לכל היקומים הקיימים. הם מסתובבים שם, משחררים כוח מסוים, ואנחנו מקבלים הצצה למקור של הרבה פרטים בספרים המאוחרים יותר עלילתית בסדרה, כמו גם את הטייק של לואיס על קונספטים די מהותיים כמו רצון חופשי ואחריות אישית, ובעיקר - את הגרסה שלו לסיפור גן העדן, אדם וחווה, ו"החטא הקדמון" הנוצרי. הספר הזה מתכתב עם סיפור גן עדן בהרבה פרטים, ההשוואה ביניהם מעניינת. הוא חוזר על הרבה מוטיבים של הסיפור התנ"כי, אבל מוסיף לזה את האלמנט של הברית החדשה. נקודת מבט שאני כיהודי פחות מכיר על סיפור הבריאה. אני חולק על הרעיונות של לואיס בספר הזה בקשר לרוע ורצון חופשי. אני חושב שהדתות האברהמיות חלשות בתחום הזה, אז ההתעסקות של לואיס הנוצרי דווקא בנקודה הזו היא לא מושכת עבורי, אני מרגיש שהוא מתחמק מהנקודות הקשות באמת לאפולוגטיקה כאן. סה"כ זה ספר פלאי ויפהפה בתיאורי הבריאה שלו ובדמויות הילדים המאוד רילייטבל שבמרכז. לא חסר כאן גם הומור, אפילו אם לפעמים הוא בריטי מדי לטעמי. מצד שני, זו במידה רבה אלגוריה די ברורה, ולטעמי במטרות האלגוריה הוא פחות הצליח מספרי נרניה אחרים, זה גם כי אני בא לכאן עם מחלוקת גדולה יותר עם לואיס מאשר בנוגע לאלגוריות בספרים קודמים בסדרה, וגם כי הוא מתחמק לטעמי מהנקודות המהותיות. דירוג ספרי נרניה מעודכן: 1. דורך השחר 2. הסוס ונערו 3. כס הכסף 4. הנסיך כספיאן 5. אחיינו של הקוסם 6. האריה, המכשפה וארון הבגדים”

“אני כבר בישורת האחרונה של המסע בספרי נרניה המופלאים, ומבואס קלות מכך שקראתי את הספר הזה כל כך מהר (בשתי ישיבות אאל"ט). הספר הזה די שונה מהשאר מכמה בחינות: 1. זה הספר היחיד שהדמויות הראשיות בו הן לא ילדים מהעולם שלנו שעוברים לנרניה, אלא ממש תושבי נרניה, עם לוסי, אדמונד וסוזן כדמויות משניות ופיטר מוזכר פה ושם. 2. הוא מתרחש ברובו בממלכת קלורמן, שכנה מדרום של נרניה. קלורמן היא אימפריה עם עבדות, אנשים כהי עור מזוקנים עוטי טורבנים עם חרבות מעוקלות, מבוססת על סחר במוצרים אקזוטיים ונמצאת באקלים מדברי וחם. בקיצור, זו האימפריה העות'מאנית. לק.ס לואיס יש קטע של רפרנסים לטורקיה בערך בכל ספר בסדרה ואני לא בטוח למה (רחת לוקום בספר הראשון, "אסלן" זה מילולית "אריה" בטורקית עתיקה, הנסיך *כספיאן* כמו הים הכספי שנמצא ליד מולדת העמים הטורקיים ויש עוד כמה דברים כאלה). 3. זה ספר שמצד אחד יש בו את המסע האישי של שני ילדים ושני סוסים מדברים לגאולה מעבדות קלורמן לחירות נרניה (לא חשבתי על זה עד כה, אבל קצת מזכיר את יציאת מצרים, למרות שלא ממש הרגשתי אלגוריות בולטות לכך בספר), ומצד שני מאבק גיאופוליטי בקנוניה אימפריאלית. מאוד נהנתי מהספר הזה. כל דמות לומדת דברים שונים במסע לחירות; יש מי שלומדים ענווה, ויש מי שלומדים להעריך את הכוחות שנמצאים בהם ואת הרעיונות שלהם, וזה מעניין לראות את המסלול השונה שכל אחד צריך לעבור מנטלית כדי להתאים את עצמו לחברה חירותנית מהמצב המעמדי הנוקשה של קלורמן. יש כאן הרבה הומור, תיאורים אקזוטיים יפיפיים, וקל מאוד להתחבר לדמויות כאן. אשקר אם אגיד שלא בכיתי במהלך הקריאה, אז לא אגיד את זה. מבחינת הרעיונות הנוצריים, אני חושב שהעיקרי כאן הוא "האל פועל בדרכים נסתרות", וקיומה של השגחה גם באירועים שמרגישים כמו אסון או כמכוונים להרע. זו כמובן השקפה שהרבה מאמינים יהודים יכולים להזדהות איתה לאור התפיסה (ההגיונית לטעמי) ששואת העוטף היא תוצאה של השגחה אלוהית, והיא במידה מסוימת נס, כי היא פקחה את עינינו במחיר נמוך בהרבה מהאבדון שהיה יכול לבוא עלינו בלעדיה. זו בערך התפיסה של הספר הזה על אירועים כאלו. מה שכן, מבאס אותי שלא בילינו עם הדמויות הללו עוד. זה הרגיש שהיה עוד מה לחקור סביבן. אני מניח שזו סגולה של ספר מצוין; הוא משאיר אותך רוצה עוד, אבל אני מרגיש שאני מעוניין יותר מדי בעוד הזה, והרחבה הייתה מוערכת מאוד. דירוג של ספרי נרניה עד כה: 1. דורך השחר 2. הסוס ונערו 3. כס הכסף 4. הנסיך כספיאן 5. האריה, המכשפה וארון הבגדים”

“"רק מילה אחת גברתי, רק מילה אחת. לא הייתי מתפלא אם כל הדברים שאמרת הם אמת לאמיתה. אני טיפוס שאהב תמיד לדעת את הגרוע ביותר, ואחר כך לייפות את זה כמה שרק אפשר. לפיכך לא אכחיש אף אחד מהדברים שאמרת. ואף על פי כן, יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה - עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. נניח שהמכרה האפל הזה שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, זה דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תיונקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זאת הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרנייניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בוודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד, אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת." כס הכסף, הספר הרביעי שנכתב בסדרת נרניה, הוא ספר שאני קצת קרוע לגביו. מהצד החיובי, זה ספר הרפתקאות פשוט מצוין ומרתק, עם מסעות מדהימים בין עולמות שונים, דמויות שובות לב (עכרורי לוקח את המקום הראשון מבחינתי..), הרבה הומור וסאבטקסט מעניין ודי מעורר השראה על אמונה בטוב לעומת עולם אפל וקשוח שנראה חסר השגחה. מהצד השני, הספר הזה רגיש ממש רעיל בחלקים מסוימים, בעיקר בהתחלה. יש לנו את ג'יל פול, שהיא דמות ראשית בספר הזה. ג'יל היא ילדה שלומדת בבית ספר דמוקרטי ביחד עם יוסטס הזכור לרעה מ"המסע בדורך השחר", ולואיס יורד על בית הספר הדמוקרטי הזה כאילו זה המקום הכי גרוע בעולם בגלל הגישות הליברליות והאנטי שמרניות שלו (ילדים וילדות לומדים ביחד?! לא לומדים דת?!) ג'יל סובלת מבריונות בבית הספר הזה, ואנחנו פוגשים אותה כשהיא בוכה בצד. יוסטס מגיע ומנסה לעודד אותה אבל היא בסערת רגשות וקצת מתפרצת עליו. אחר כך היא מתנצלת, הוא מרגיע אותה ומספר לה על נרניה, מציע לה לנסות ללכת לשם איתו. הם מתפללים לאסלן ומשוגרים לנרניה. עכשיו, הילדה המפוחדת והנסערת הזו, שאין לה מושג איפה היא בכלל (כי גם יוסטס בקושי מכיר את נרניה. מי שזוכר את הספר הקודם, הוא היה רק בים המזרחי, לא ביבשת עצמה) נתקלת בצוק במהלך הליכה בארץ המוזרה והיפה הזו. ליוסטס יש פחד גבהים אז הוא מנסה למשוך אותה לאחור, אבל לה אין אז היא ממשיכה לעמוד שם וכועסת על יוסטס שמשך אותה "כאילו הייתי תינוקת". היא ממשיכה לעמוד שם קצת כשיוסטס חיוור בצד, ואז היא מתחילה גם לפחד מהגובה כי היא מבחינה שהצוק הזה יותר גבוה מכל דבר בעולם שלנו. היא מרגישה חרדה משתקת, ואז יוסטס בא למשוך אותה לאחור, מתוך אינסטינקט של פחד היא מתנערת והוא נופל. ואז אריה קסום מגיע, מתחיל לנשום מקצה הצוק, ויוסטס עף הרחק ממנה בכוח הנשיפות. האירוע הזה אמור להיות החטא הנורא של ג'יל המסכנה, שגם יוסטס וגם אסלן לא יפסיקו להאשים אותה בו, והיא עצמה תהיה אכולה רגשות אשם על הדבר הזה שכולם סביבה יאכילו. אסלן, זו ילדה קטנה ומפוחדת שלא מכירה שום דבר שם וחוותה התקף חרדה על קצה צוק, למה לגרום לה להרגיש רע עוד יותר עם עצמה? ואסלן באמת מתעלל בה רגשית בשלב הזה, הוא מפחיד אותה מאוד עם החזות הענקית שלו, יושב ליד פלג מים בזמן שהוא הופך אותה לאדם הכי צמא בעולם, ואז מתרחש דו השיח הזה: " 'אתה מבטיח לא - לא לעשות לי כלום אם אתקרב?' שאלה ג'יל. 'אינני מבטיח כל הבטחות' אמר האריה. עכשיו הייתה ג'יל כל כך צמאה שעשתה צעד אחד לפנים בלי לחוש בכך אפילו. 'אתה אוכל ילדות?' שאלה. 'כבר בלעתי ילדות וילדים, נשים וגברים, מלכים וקיסרים, ערים וממלכות,' אמר האריה. הוא לא אמר את הדברים האלה כמתגאה, וגם לא כמצטער, או ככעוס. הוא פשוט אמר אותם. 'אין לי אומץ לבוא ולשתות,' אמרה ג'יל. 'אם כן, תמותי בצמא,' אמר האריה. 'אוי לא!' אמרה ג'יל, ותוך כדי כך התקדמה עוד צעד אחד. 'אם כן, אין לי ברירה אלא ללכת ולחפש פלג אחר'. 'אין כאן שום פלג אחר,' אמר האריה. ואז היא שותה מים לידו, והוא חוקר אותה על סיפור הנפילה מהצוק של יוסטס. הוא אומר לה שיוסטס בטוח אבל שעכשיו תוטל עליה משימה קשה יותר "על שום הדבר שעוללת". המשימה? למצוא את הנסיך האובד של נרניה. ואסלן נותן לה 4 סימנים לעזור לה במסע הזה, ואז משגר גם אותה אל המקום בו יוסטס נמצא. יוסטס וג'יל רבים לא מעט בפרקים הראשונים, יוסטס אומר לה לסתום כשהיא שואלת אותו שאלות, מאשים אותה בכך שהיא כמעט "רצחה" אותו, וכמו שאתם רואים, כל האווירה פשוט רעילה באופן מחריד כלפי ג'יל ובכללי. אני לא הייתי נותן לילד שלי לקרוא סיפור כזה (ואני קראתי את הספר הזה בעצמי בתור ילד!). זה משתפר די מהר בהמשך, אבל עדיין, זו התחלה לא נעימה לספר שאמור להיות ספר הרפתקאות לילדים. אני מבין שהכוונה היא להראות איזה מסע מחוסר ניסיון וחוסר יכולת לבגרות בחסות ההרפתקאות שהם עוברים וההדרכה של אסלן, אבל קצת חמלה או הבנה יכלה לתרום כאן. בכל מקרה, מלבד הנקודה הזו הספר הזה פשוט מצוין, טוב כמעט כמו "דורך השחר", הרבה יותר טוב מ"האריה, המכשפה" ו"הנסיך כספיאן". אז חבל, אבל לא נורא..”

“לא חוויתי הנאה כזו גדולה מקריאה כבר המון זמן. שמח לדווח שמדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי. לספר הזה יש מקום מאוד מיוחד בלבי, כי בתור ילד אהבתי מאוד את ספרי נרניה ובמיוחד את "דורך השחר", שהיה בעיניי הטוב מכולם. אני עדיין זוכר איך הייתי קורא את הספר הזה בבית של סבא וסבתא, וכמה הייתי חושב עליו ומושפע ממנו. לפני מספר שבועות, כשהחלטתי לקרוא את כל ספרי נרניה שוב, בפעם הראשונה כמבוגר (איכס), הזיכרון של "דורך השחר" היה אחד המניעים היותר מרכזיים. רציתי לחוות שוב את האושר והפליאה שהספר הזה גרם לי להרגיש כשהייתי בגיל חד ספרתי, ואני חושב שהצלחתי לקבל חלק מהקסם הזה גם היום. "דורך השחר" הוא ספר מסע. גם פיזי, כשלוסי, אדמונד ובן הדוד המעצבן שלהם יוסטוס נקלעים לתוך המסע של הנסיך כספיאן וחבורתו לארצות הלא נודעות ממזרח לנרניה בחיפוש אחר שבע אצילים מחברי אביו של כספיאן, וגם ובעיקר מנטלי, כשכולם כמעט נאלצים להתעמת במהלך המסע עם פגמים אישיותיים ולהפוך לאנשים חזקים יותר. אין כאן איזה כוח מרושע חיצוני, כמעט כל אתגר כאן הוא מאבק פנימי במידות רעות אנושיות, וככזה, הספר הזה הרבה יותר מדבר אליי רגשית מאשר מאבק במכשפה מרושעת לחלוטין. זה פשוט יותר מורכב, ניתן להזדהות ובוגר. מלבד זאת, הספר הזה הוא חגיגה פסיכדלית שכנראה שאין כמוה בספרות ילדים למעט "אליס בארץ הפלאות"; ככל שהמסע מזרחה נמשך, דברים הופכים ביזאריים יותר ויותר (בערך כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", עוד יצירת מסע חיצוני ופנימי שהיא מושא סגידה עבורי. יש לי קטע עם מסעות פסיכדליים כנראה..), עם ארצות, דמויות ואירועים שמרגישים כמו התוצר של טריפ אסיד די רציני. יכול להיות שק.ס לואיס קיבל קצת מהחומר שאלדוס האקסלי לקח באותן השנים.. אני מאוד אוהב פסיכדליה ילדית שכזו, ובטח ובטח כשיש בפסיכדליה של הספר הזה גם אלמנטים של אימה. אני לא מאמין שהספר הזה נועד לילדים.. כנראה שהאהבה העמוקה שלי אליו בתור ילד מסבירה כמה דברים.. השילוב בין הפסיכדליה לבין מסע ההתבגרות, הסאבטקסט הדתי והאווירה הרוחנית של כל הספר הזה יוצרים תמהיל מכשף, מיסטי, בייחוד ככל שהמסע של הספר נע יותר ויותר ממחוזות הריאליה לתוך הסוריאליזם והמנטלי. זה ספר שמתחיל עם הרבה הומור ואקשן ונע באופן טבעי לגמרי לסיום די מדיטטיבי. פשוט יכולת כתיבה מדהימה, הכתיבה עצמה עוברת מסע משלה בתוך היצירה הזו. אין לי ממש דברים רעים להגיד על הספר הזה, חוץ מכך שהלוואי שהוא היה ארוך אפילו פי שניים או שלוש. עצוב לי שסיימתי אותו, אפילו שיש לי עוד 4 ספרי נרניה להתענג עליהם מחדש.. אני לא יכול לחכות לקרוא את הספר הזה שוב! "לוסי יכלה לומר רק זאת: 'זה ישבור את לבך.' 'למה', שאלתי, 'זה היה כל כך עצוב?' 'עצוב?! לא!' אמרה לוסי."”

“הספר השישי שנכתב בסדרת נרניה, והראשון מבחינת זמן ההתרחשות שלו ביקום הפנימי של הסדרה, שכן הוא מתאר את היווצרותה של נרניה. אני מוצא את זה מעניין שלואיס כתב את סיפור ההיווצרות ממש לפני סיפור הסיום בספר השביעי והאחרון. בכל מקרה, לסיפור: דיגורי הוא ילד אנגלי שחי בלונדון עם הדוד והדודה הזקנים והרווקים באופן מוזר שלו, ואמא גוססת. אבא בעבודה בהודו והוא חדש לחיי העיר. מטבע הדברים דיגורי הוא לא בדיוק ילד מאושר. למעשה, אנחנו פוגשים בו כשלואיס מתאר אותו באופן באמת מעורר דמעות כמכוסה בבוץ שהוא מרח על עצמו אחרי שהוא בכה. הוא מדבר עם השכנה שלו, ילדה בשם פולי, והם נהפכים לחברים. זה משהו שממש אהבתי בספר (ובסדרה בכלל, אבל כאן זה הכי בולט) - הילדים מתנהגים כמו ילדים. יש להם ריבים קטנוניים, התנהגויות ילדותיות.. זה עולם פנטסטי, שהילדים בו מחזיקים מהות של ילדים אמיתיים. מה שכן, עם כמה שהכתיבה של הילדים טובה, הכתיבה של המבוגרים כאן היא הרבה יותר שבלונית. הכל בספר הזה נועד כאלגוריה, אבל המבוגרים בספר הם שיא האלגוריה בתחפושת של דמות, ובזמן שיש לזה יתרונות מבחינת הבעת המסר ויצירת מעין משל ארוך, זה מאבד את המורכבות של המצב האנושי למעט בשני הילדים. בכל מקרה, בסוף הם מגיעים בדרך לא דרך לחדר של דוד של דיגורי, שהוא - הפתעה הפתעה - קוסם. משם הם משתגרים לא לנרניה, אלא ל"יער שבין העולמות". קונספט ממש מגניב של לואיס; במציאות של נרניה המטאוורס הוא דבר אמיתי (הרבה לפני שזה הפך לטרנד מאוס וחרוש להחריד ביצירות פוסט מודרניסטיות!) והיער שבין העולמות הוא סוג של מסדרון שבו אפשר לגשת לכל היקומים הקיימים. הם מסתובבים שם, משחררים כוח מסוים, ואנחנו מקבלים הצצה למקור של הרבה פרטים בספרים המאוחרים יותר עלילתית בסדרה, כמו גם את הטייק של לואיס על קונספטים די מהותיים כמו רצון חופשי ואחריות אישית, ובעיקר - את הגרסה שלו לסיפור גן העדן, אדם וחווה, ו"החטא הקדמון" הנוצרי. הספר הזה מתכתב עם סיפור גן עדן בהרבה פרטים, ההשוואה ביניהם מעניינת. הוא חוזר על הרבה מוטיבים של הסיפור התנ"כי, אבל מוסיף לזה את האלמנט של הברית החדשה. נקודת מבט שאני כיהודי פחות מכיר על סיפור הבריאה. אני חולק על הרעיונות של לואיס בספר הזה בקשר לרוע ורצון חופשי. אני חושב שהדתות האברהמיות חלשות בתחום הזה, אז ההתעסקות של לואיס הנוצרי דווקא בנקודה הזו היא לא מושכת עבורי, אני מרגיש שהוא מתחמק מהנקודות הקשות באמת לאפולוגטיקה כאן. סה"כ זה ספר פלאי ויפהפה בתיאורי הבריאה שלו ובדמויות הילדים המאוד רילייטבל שבמרכז. לא חסר כאן גם הומור, אפילו אם לפעמים הוא בריטי מדי לטעמי. מצד שני, זו במידה רבה אלגוריה די ברורה, ולטעמי במטרות האלגוריה הוא פחות הצליח מספרי נרניה אחרים, זה גם כי אני בא לכאן עם מחלוקת גדולה יותר עם לואיס מאשר בנוגע לאלגוריות בספרים קודמים בסדרה, וגם כי הוא מתחמק לטעמי מהנקודות המהותיות. דירוג ספרי נרניה מעודכן: 1. דורך השחר 2. הסוס ונערו 3. כס הכסף 4. הנסיך כספיאן 5. אחיינו של הקוסם 6. האריה, המכשפה וארון הבגדים”

“אני כבר בישורת האחרונה של המסע בספרי נרניה המופלאים, ומבואס קלות מכך שקראתי את הספר הזה כל כך מהר (בשתי ישיבות אאל"ט). הספר הזה די שונה מהשאר מכמה בחינות: 1. זה הספר היחיד שהדמויות הראשיות בו הן לא ילדים מהעולם שלנו שעוברים לנרניה, אלא ממש תושבי נרניה, עם לוסי, אדמונד וסוזן כדמויות משניות ופיטר מוזכר פה ושם. 2. הוא מתרחש ברובו בממלכת קלורמן, שכנה מדרום של נרניה. קלורמן היא אימפריה עם עבדות, אנשים כהי עור מזוקנים עוטי טורבנים עם חרבות מעוקלות, מבוססת על סחר במוצרים אקזוטיים ונמצאת באקלים מדברי וחם. בקיצור, זו האימפריה העות'מאנית. לק.ס לואיס יש קטע של רפרנסים לטורקיה בערך בכל ספר בסדרה ואני לא בטוח למה (רחת לוקום בספר הראשון, "אסלן" זה מילולית "אריה" בטורקית עתיקה, הנסיך *כספיאן* כמו הים הכספי שנמצא ליד מולדת העמים הטורקיים ויש עוד כמה דברים כאלה). 3. זה ספר שמצד אחד יש בו את המסע האישי של שני ילדים ושני סוסים מדברים לגאולה מעבדות קלורמן לחירות נרניה (לא חשבתי על זה עד כה, אבל קצת מזכיר את יציאת מצרים, למרות שלא ממש הרגשתי אלגוריות בולטות לכך בספר), ומצד שני מאבק גיאופוליטי בקנוניה אימפריאלית. מאוד נהנתי מהספר הזה. כל דמות לומדת דברים שונים במסע לחירות; יש מי שלומדים ענווה, ויש מי שלומדים להעריך את הכוחות שנמצאים בהם ואת הרעיונות שלהם, וזה מעניין לראות את המסלול השונה שכל אחד צריך לעבור מנטלית כדי להתאים את עצמו לחברה חירותנית מהמצב המעמדי הנוקשה של קלורמן. יש כאן הרבה הומור, תיאורים אקזוטיים יפיפיים, וקל מאוד להתחבר לדמויות כאן. אשקר אם אגיד שלא בכיתי במהלך הקריאה, אז לא אגיד את זה. מבחינת הרעיונות הנוצריים, אני חושב שהעיקרי כאן הוא "האל פועל בדרכים נסתרות", וקיומה של השגחה גם באירועים שמרגישים כמו אסון או כמכוונים להרע. זו כמובן השקפה שהרבה מאמינים יהודים יכולים להזדהות איתה לאור התפיסה (ההגיונית לטעמי) ששואת העוטף היא תוצאה של השגחה אלוהית, והיא במידה מסוימת נס, כי היא פקחה את עינינו במחיר נמוך בהרבה מהאבדון שהיה יכול לבוא עלינו בלעדיה. זו בערך התפיסה של הספר הזה על אירועים כאלו. מה שכן, מבאס אותי שלא בילינו עם הדמויות הללו עוד. זה הרגיש שהיה עוד מה לחקור סביבן. אני מניח שזו סגולה של ספר מצוין; הוא משאיר אותך רוצה עוד, אבל אני מרגיש שאני מעוניין יותר מדי בעוד הזה, והרחבה הייתה מוערכת מאוד. דירוג של ספרי נרניה עד כה: 1. דורך השחר 2. הסוס ונערו 3. כס הכסף 4. הנסיך כספיאן 5. האריה, המכשפה וארון הבגדים”

“"רק מילה אחת גברתי, רק מילה אחת. לא הייתי מתפלא אם כל הדברים שאמרת הם אמת לאמיתה. אני טיפוס שאהב תמיד לדעת את הגרוע ביותר, ואחר כך לייפות את זה כמה שרק אפשר. לפיכך לא אכחיש אף אחד מהדברים שאמרת. ואף על פי כן, יש עוד דבר אחד שצריך להיאמר. נניח שבאמת רק חלמנו, או המצאנו, את כל הדברים האלה - עצים ועשב ושמש וירח וכוכבים, ואת אסלן עצמו. במקרה זה הדבר היחיד שאוכל לומר הוא שהדברים המומצאים נראים לי חשובים לאין ערוך מן הדברים האמיתיים. נניח שהמכרה האפל הזה שאת קוראת לו ממלכתך הוא באמת העולם היחיד. אם כך, הוא נראה לי עולם עלוב מאוד. אם חושבים היטב, זה דבר מגוחך. אם את צודקת בדברייך, איננו אלא תיונקות הממציאים משחקים. אבל ארבעה תינוקות המשחקים יחד במשחק יכולים להעמיד עולם משחק המרוקן את עולמך האמיתי מכל תוכן. זאת הסיבה שאוסיף לדבוק בעולם המשחק. אני לצדו של אסלן, אפילו אין כל אסלן שיעמוד בראשו. בכוונתי לנהל חיים נרנייניים ככל שאוכל, גם אם אין כל נרניה בנמצא. לפיכך אני מודה לך מאוד על ארוחת הערב, ואם שני האדונים והגברת הצעירה מוכנים, נעזוב את חצרך מיד ונצא אל תוך האפלה, לבלות את חיינו בחיפושים אחר העולם שמעל. חיינו בוודאי לא יהיו ארוכים במיוחד, אבל האבדה תהיה קטנה מאוד, אם באמת העולם הוא מקום עלוב ומשעמם כפי שאת טוענת." כס הכסף, הספר הרביעי שנכתב בסדרת נרניה, הוא ספר שאני קצת קרוע לגביו. מהצד החיובי, זה ספר הרפתקאות פשוט מצוין ומרתק, עם מסעות מדהימים בין עולמות שונים, דמויות שובות לב (עכרורי לוקח את המקום הראשון מבחינתי..), הרבה הומור וסאבטקסט מעניין ודי מעורר השראה על אמונה בטוב לעומת עולם אפל וקשוח שנראה חסר השגחה. מהצד השני, הספר הזה רגיש ממש רעיל בחלקים מסוימים, בעיקר בהתחלה. יש לנו את ג'יל פול, שהיא דמות ראשית בספר הזה. ג'יל היא ילדה שלומדת בבית ספר דמוקרטי ביחד עם יוסטס הזכור לרעה מ"המסע בדורך השחר", ולואיס יורד על בית הספר הדמוקרטי הזה כאילו זה המקום הכי גרוע בעולם בגלל הגישות הליברליות והאנטי שמרניות שלו (ילדים וילדות לומדים ביחד?! לא לומדים דת?!) ג'יל סובלת מבריונות בבית הספר הזה, ואנחנו פוגשים אותה כשהיא בוכה בצד. יוסטס מגיע ומנסה לעודד אותה אבל היא בסערת רגשות וקצת מתפרצת עליו. אחר כך היא מתנצלת, הוא מרגיע אותה ומספר לה על נרניה, מציע לה לנסות ללכת לשם איתו. הם מתפללים לאסלן ומשוגרים לנרניה. עכשיו, הילדה המפוחדת והנסערת הזו, שאין לה מושג איפה היא בכלל (כי גם יוסטס בקושי מכיר את נרניה. מי שזוכר את הספר הקודם, הוא היה רק בים המזרחי, לא ביבשת עצמה) נתקלת בצוק במהלך הליכה בארץ המוזרה והיפה הזו. ליוסטס יש פחד גבהים אז הוא מנסה למשוך אותה לאחור, אבל לה אין אז היא ממשיכה לעמוד שם וכועסת על יוסטס שמשך אותה "כאילו הייתי תינוקת". היא ממשיכה לעמוד שם קצת כשיוסטס חיוור בצד, ואז היא מתחילה גם לפחד מהגובה כי היא מבחינה שהצוק הזה יותר גבוה מכל דבר בעולם שלנו. היא מרגישה חרדה משתקת, ואז יוסטס בא למשוך אותה לאחור, מתוך אינסטינקט של פחד היא מתנערת והוא נופל. ואז אריה קסום מגיע, מתחיל לנשום מקצה הצוק, ויוסטס עף הרחק ממנה בכוח הנשיפות. האירוע הזה אמור להיות החטא הנורא של ג'יל המסכנה, שגם יוסטס וגם אסלן לא יפסיקו להאשים אותה בו, והיא עצמה תהיה אכולה רגשות אשם על הדבר הזה שכולם סביבה יאכילו. אסלן, זו ילדה קטנה ומפוחדת שלא מכירה שום דבר שם וחוותה התקף חרדה על קצה צוק, למה לגרום לה להרגיש רע עוד יותר עם עצמה? ואסלן באמת מתעלל בה רגשית בשלב הזה, הוא מפחיד אותה מאוד עם החזות הענקית שלו, יושב ליד פלג מים בזמן שהוא הופך אותה לאדם הכי צמא בעולם, ואז מתרחש דו השיח הזה: " 'אתה מבטיח לא - לא לעשות לי כלום אם אתקרב?' שאלה ג'יל. 'אינני מבטיח כל הבטחות' אמר האריה. עכשיו הייתה ג'יל כל כך צמאה שעשתה צעד אחד לפנים בלי לחוש בכך אפילו. 'אתה אוכל ילדות?' שאלה. 'כבר בלעתי ילדות וילדים, נשים וגברים, מלכים וקיסרים, ערים וממלכות,' אמר האריה. הוא לא אמר את הדברים האלה כמתגאה, וגם לא כמצטער, או ככעוס. הוא פשוט אמר אותם. 'אין לי אומץ לבוא ולשתות,' אמרה ג'יל. 'אם כן, תמותי בצמא,' אמר האריה. 'אוי לא!' אמרה ג'יל, ותוך כדי כך התקדמה עוד צעד אחד. 'אם כן, אין לי ברירה אלא ללכת ולחפש פלג אחר'. 'אין כאן שום פלג אחר,' אמר האריה. ואז היא שותה מים לידו, והוא חוקר אותה על סיפור הנפילה מהצוק של יוסטס. הוא אומר לה שיוסטס בטוח אבל שעכשיו תוטל עליה משימה קשה יותר "על שום הדבר שעוללת". המשימה? למצוא את הנסיך האובד של נרניה. ואסלן נותן לה 4 סימנים לעזור לה במסע הזה, ואז משגר גם אותה אל המקום בו יוסטס נמצא. יוסטס וג'יל רבים לא מעט בפרקים הראשונים, יוסטס אומר לה לסתום כשהיא שואלת אותו שאלות, מאשים אותה בכך שהיא כמעט "רצחה" אותו, וכמו שאתם רואים, כל האווירה פשוט רעילה באופן מחריד כלפי ג'יל ובכללי. אני לא הייתי נותן לילד שלי לקרוא סיפור כזה (ואני קראתי את הספר הזה בעצמי בתור ילד!). זה משתפר די מהר בהמשך, אבל עדיין, זו התחלה לא נעימה לספר שאמור להיות ספר הרפתקאות לילדים. אני מבין שהכוונה היא להראות איזה מסע מחוסר ניסיון וחוסר יכולת לבגרות בחסות ההרפתקאות שהם עוברים וההדרכה של אסלן, אבל קצת חמלה או הבנה יכלה לתרום כאן. בכל מקרה, מלבד הנקודה הזו הספר הזה פשוט מצוין, טוב כמעט כמו "דורך השחר", הרבה יותר טוב מ"האריה, המכשפה" ו"הנסיך כספיאן". אז חבל, אבל לא נורא..”

“לא חוויתי הנאה כזו גדולה מקריאה כבר המון זמן. שמח לדווח שמדובר באחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי. לספר הזה יש מקום מאוד מיוחד בלבי, כי בתור ילד אהבתי מאוד את ספרי נרניה ובמיוחד את "דורך השחר", שהיה בעיניי הטוב מכולם. אני עדיין זוכר איך הייתי קורא את הספר הזה בבית של סבא וסבתא, וכמה הייתי חושב עליו ומושפע ממנו. לפני מספר שבועות, כשהחלטתי לקרוא את כל ספרי נרניה שוב, בפעם הראשונה כמבוגר (איכס), הזיכרון של "דורך השחר" היה אחד המניעים היותר מרכזיים. רציתי לחוות שוב את האושר והפליאה שהספר הזה גרם לי להרגיש כשהייתי בגיל חד ספרתי, ואני חושב שהצלחתי לקבל חלק מהקסם הזה גם היום. "דורך השחר" הוא ספר מסע. גם פיזי, כשלוסי, אדמונד ובן הדוד המעצבן שלהם יוסטוס נקלעים לתוך המסע של הנסיך כספיאן וחבורתו לארצות הלא נודעות ממזרח לנרניה בחיפוש אחר שבע אצילים מחברי אביו של כספיאן, וגם ובעיקר מנטלי, כשכולם כמעט נאלצים להתעמת במהלך המסע עם פגמים אישיותיים ולהפוך לאנשים חזקים יותר. אין כאן איזה כוח מרושע חיצוני, כמעט כל אתגר כאן הוא מאבק פנימי במידות רעות אנושיות, וככזה, הספר הזה הרבה יותר מדבר אליי רגשית מאשר מאבק במכשפה מרושעת לחלוטין. זה פשוט יותר מורכב, ניתן להזדהות ובוגר. מלבד זאת, הספר הזה הוא חגיגה פסיכדלית שכנראה שאין כמוה בספרות ילדים למעט "אליס בארץ הפלאות"; ככל שהמסע מזרחה נמשך, דברים הופכים ביזאריים יותר ויותר (בערך כמו ב"אפוקליפסה עכשיו", עוד יצירת מסע חיצוני ופנימי שהיא מושא סגידה עבורי. יש לי קטע עם מסעות פסיכדליים כנראה..), עם ארצות, דמויות ואירועים שמרגישים כמו התוצר של טריפ אסיד די רציני. יכול להיות שק.ס לואיס קיבל קצת מהחומר שאלדוס האקסלי לקח באותן השנים.. אני מאוד אוהב פסיכדליה ילדית שכזו, ובטח ובטח כשיש בפסיכדליה של הספר הזה גם אלמנטים של אימה. אני לא מאמין שהספר הזה נועד לילדים.. כנראה שהאהבה העמוקה שלי אליו בתור ילד מסבירה כמה דברים.. השילוב בין הפסיכדליה לבין מסע ההתבגרות, הסאבטקסט הדתי והאווירה הרוחנית של כל הספר הזה יוצרים תמהיל מכשף, מיסטי, בייחוד ככל שהמסע של הספר נע יותר ויותר ממחוזות הריאליה לתוך הסוריאליזם והמנטלי. זה ספר שמתחיל עם הרבה הומור ואקשן ונע באופן טבעי לגמרי לסיום די מדיטטיבי. פשוט יכולת כתיבה מדהימה, הכתיבה עצמה עוברת מסע משלה בתוך היצירה הזו. אין לי ממש דברים רעים להגיד על הספר הזה, חוץ מכך שהלוואי שהוא היה ארוך אפילו פי שניים או שלוש. עצוב לי שסיימתי אותו, אפילו שיש לי עוד 4 ספרי נרניה להתענג עליהם מחדש.. אני לא יכול לחכות לקרוא את הספר הזה שוב! "לוסי יכלה לומר רק זאת: 'זה ישבור את לבך.' 'למה', שאלתי, 'זה היה כל כך עצוב?' 'עצוב?! לא!' אמרה לוסי."”