"זוכר אני היטב. הייתה שעת בין הערביים. ארגמן השמש על הזכוכיות והקירות הלך ונמוג. שערי ה"היכל" היו פתוחים, החזן קרא בקול מונוטוני איזה "יהי רצון", אבל איש מהקהל לא הקשיב לו. הם כרו אוזן למשהו אחר, לקול סמוי שעדיין לא נשמע אבל השחיל כבר את אוזניהם להקשבה. המיתר היה נטוי, אבל האצבע עוד לא נגעה בו. אתה יודע איך זה, כשאנשי המקהלה או התזמורת ...