סודות הכדורגל של נועם | 3

עיניו הכחולות, העמוקות, היו חדורות רוח קרב. על פניו
היתה תערובת של גשם, זיעה ובוץ. קצב פעימות לבו נשמע כמו
להקת מתופפים מתואמת להפליא. הוא הרגיש כל כך חי, כל כך
מרוכז. "כמה חיכיתי לרגע הזה," חשב בלבו. הוא אחז את הכדור
בשתי ידיים, ניקה אותו מהבוץ בחולצתו והניח אותו על הנקודה
הלבנה. באותו הרגע האיר ברק את השמים, ואחריו התגלגל רעם
שהרעיד את כל גופו. הגשם החל להתחזק כשנסוג כמה צעדים
לאחור. מבט מהיר אל לוח התוצאות הראה 2:2. דקה לסיום המשחק.
למרות הדהוד הקריאות והשאגות מהיציעים, הוא היה יכול לשמוע
את נשימותיו. הוא ידע שהמשפחה שלו יושבת ביציע הכבוד אך
לא העז להסתכל לשם. מבטו היה ממוקד בשער שלפניו ובשוער
של הקבוצה היריבה, שניסה לנחש לאן יבעט. "כל כך חיכיתי
לרגע הזה," עלתה בו שוב המחשבה. הגרביים שלו היו ספוגים
במים והנעליים שלו... הוא התבונן בנעליו וראה רק שכבה עבה
של בוץ. הוא לא ראה את הנעליים, רק הרגיש אותן על כפות
רגליו. עוד נשימה עמוקה. הנעליים שלו היו הדבר הכי חשוב לו.
הוא ניסה לנקות מעליהן את הבוץ, אבל גילה עוד שכבה של
בוץ, ועוד אחת, ועוד. שריקה חזקה פילחה את האוויר, ועולמו
הצטמצם לפתע. הוא הרגיש שכל מי שנמצא באצטדיון נעלם ורק
הכדור שמונח על הנקודה הלבנה מחכה לו. הוא הסיט את שערו
הארוך והרטוב מפניו. הרגע שלו חיכה כל חייו הגיע. הוא פתח
בריצה אל הכדור, צעד אחר צעד, מבלי לשמוע את קריאות העידוד