הרועה - סיפור חייו של אריאל שרון | 13

בשלוש מילים: "מקסימום ביטחון ליהודים". תפישׂה זו באופן
טבעי משתנה בהתאם לנסיבות. הסיבה השנייה היא, ששרון
אוהב להיות במוקד העוצמה והשררה, הוא שונא להיות
באופוזיציה, והכי הוא אוהב להיות האיש שמקבל את ההחלטה. תאוות
השלטון הזו שלו הכתיבה לדעתנו, במקרים רבים, את עמדתו
בסוגיות עקרוניות. למשל, בתקופות שבהן כיהן כשר בממשלות
הליכוד אבל לא שותף על‑ידי ראשי הממשלה ממפלגתו בקבלת
ההחלטות בתחום המדיני‑בטחוני, נקט שרון בקו לעומתי שפעמים
רבות היה תוקפני אפילו יותר מזה של האופוזיציה. לאחר ששולב
בקבלת ההחלטות - עמדותיו "התגמשו". דוגמה מובהקת לכך התרחשה
באוקטובר 1998. כל מה שהיה צריך לעשות אז ראש הממשלה מטעם
הליכוד, בנימין נתניהו, כדי להפוך את גדול המתנגדים ל`הסכם
וואי`, שר התשתיות אריאל שרון, לתומך - היה למנותו לשר חוץ.
הסיבה השלישית לטעמנו היא שאריק שרון מתייחס לנורמת
"אמירת האמת" יותר כעניין פונקציונלי ופחות כערך עליון. דוד
בן‑גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל ופטרונו הגדול של אריק
בצה"ל, העריץ את אומץ ליבו ואת הלך מחשבתו המקורי של שרון,
אבל היה מוטרד מנטייתו של אריק למסור דיווחים בלתי
מדויקים. בשנת 1958, לפני שאריק הועלה לדרגת אלוף‑משנה, קרא לו
בן‑גוריון לפגישה אישית ושאלו האם הוא "נגמל מאמירת אי‑אמת".
בתשובה, רשם בן‑גוריון ביומנו, הודה אריק ש"היה כמה פעמים
אומר לי לא‑אמת, אבל נגמל מתכונה זו". בהזדמנות אחרת כתב