ספרו של אורי אבירם בוחן את המאמצים של מדינת ישראל לרפורמה בשירותי בריאות הנפש, בהתאם למגמות ולחידושים שהתרחשו במדינות המתקדמות בטיפול ובשיקום אנשים הסובלים ממחלות נפש החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20. בהתאם לכך, החל משנות ה-70 מנסה המדינה להסיט את מוקד שירותי בריאות הנפש ממערכת המבוססת בעיקרה על בתי חולים פסיכיאטריים לקהילה, וכמו כן לאזן מתן טיפול רפואי, סיעודי ושיקומי ראוי עם שמירה וקידום זכויותיו וחירותו של המטופל.
עד לניסיון של שנת 2015 להעברת שירותי בריאות הנפש לאחריות קופות החולים, אשר עדיין לא הוערך מידת הצלחתו, הניסיונות לא עלו יפה. אולם יחד עם זאת חלו מספר שינויים, כמו למשל הפחתת מספר המיטות הפסיכיאטריות במוסדות האשפוז, קיצור משך האשפוזים והקמת מערך שיקום בקהילה.
הספר בוחן את היקף הבעיה, את התגובה החברתית למחלות נפש, הקשיים באבחנה מהימנה ובבחירת תכניות טיפול בעלות תועלת מוכחת, כמו גם את העלויות הכלכליות והחברתיות הכרוכות בטיפול בבעיה ואת הסוגיות הכרוכות בשיפור השירותים. המחבר מנתח את הגורמים הבולמים את הרפורמות הנדרשות ואת התנאים והפעולות הדרושות על מנת לקדם את השינויים הראויים, כל זאת לטובת שיפור בריאותם ואיכות חייהם של הסובלים ממחלות נפש ושל בני המשפחה המטפלים בהם, ובו-זמנית להביא תועלת כלכלית וחברתית לקהילה.
אורי אבירם הוא פרופ' (אמריטוס) של האוניברסיטה העברית בירושלים אשר בה כיהן כראש ביה"ס לעבודה סוציאלית; בעבר שימש כראש ביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב; שירת במכוני מחקר ובמוסדות אקדמיים בחו"ל; לאחרונה שימש כדיקן ביה"ס למדעי החברה והקהילה במרכז האקדמי רופין. עבודתו האקדמית מתמקדת בחקר המדיניות והשירותים בבריאות הנפש, בהשקה בין פסיכיאטריה וחוק, ובשיקום נכי נפש בקהילה; יו"ר לשעבר של המועצה הארצית לשיקום נכי נפש בקהילה.