“בבוקר חמים ישבה עם סשה על החול הלבן של הים השחור. נותר בה עדיין מקום לקמטים שלא נחרצו. נעימת המים גלשה אליהם. הם בנו ארמון, ידיהם, המכוסות בכתמי הזמן נפגשו כשחפרו מחילה. צדף גדול וורוד נגלה מתוך גל שנטש אותו על תפר החוף. היא לקחה אותו והניחה אותו על הארמון שבנו, כדי שיגן עליו מפני הרגע החולף”.
 
מיכל אילן שוזרת בספרה הראשון מילים ומאורעות שהם צדפים ורודים, מורכבים ומעודנים, שמגוננים על ארמונות חייהם של גיבוריה מפני הרגעים החולפים ובוזזים את אוצרותיהם. משפטיה של אילן הם אדוות השוטפות את הלב ונעות בריתמוס המחבר בין הפנים והחוץ. בנות המאה התשע עשרה או המאה העשרים, רוסיות או ישראליות, הגיבורות של אילן מנהלות מערכות יחסים רגישות ומורכבות. חוט של תוגה משוך על נשים אלו, הרגישות ליופי, כמו מוזיקה מיוחדת במינה האופפת אותן.