בשנת 1876 נפל דבר בישראל: בירחון השחר של פרץ סמולנסקין התפרסמה יצירה שעדיין לא הייתה כמוֹהָ בספרות העברית – שירו הלוחמני של י"ל גורדון "קוצו של יוד". בת-שוע, גיבורת השיר, היא "נסיכה" שנולדה עם "כפית של כסף" בפיה, אך נסיבות החיים מורידות אותה מטה מטה והופכות אותה בהדרגה מבת-עשירים יפת-תואר לקבצנית עלובה וכעורה. היא נבראת אמנם ב"בריאת נשיקה" כמו בת אלים מיתולוגית, אך המִמסד הרבני הורס את חייה ללא תקומה.

נהוג להביא מפי דוסטויבסקי את המימרה "כולנו יצאנו מִבּין קִפלי האדרת של גוגול". אכן, בתולדות הספרות יש קומץ של יצירות מופת שהשפּיעו על הדורות הבאים והולידו עשרות "בנים" ו"בני-בנים", כגון הפואמה "קוצו של יוד" שיצרה סביבהּ אדווה אין-סופית. דומים לו בהיקף השפּעתם – סיפורו של ביאליק "ספיח" שבהשראתו נכתבו רבים מסיפורי הילדוּת בספרות העברית וספרו של עגנון שירה שהוליד כמה וכמה רומנים על גיבור השרוי בסתיו ימיו, המנסה להצהיל את אפרורית חייו באהבה מאוחרת. יצירות כאלה ממשיכות להשפיע על התרבות העברית עד עצם היום הזה.

יצירתו של יל"ג ממשיכה לזעזע את קוראי דורנו ולהשפּיע על התרבות העברית גם משום שמַצָבָהּ של האישה בחוגים החרדיים לא הִשתנה מִימי יל"ג ועד ימינו אנו: הרבנים עדיין דבֵקים באות המתה, ואינם מתחשבים בצורכי החיים המתחדשים. המוני בית-ישראל עדיין עולים לקברי צדיקים, ומאמינים בקדושים, בקמעות ובאמונות טפלות. בחיי עמנו, גם דברים של מה בכך – מסמר או בורג זעיר, או אפילו שמועת-שווא שמקורה בשנאת-חינם – עלולים להחריב עיר שלֵמה, אם לא למעלה מזה. הספר "הכול בגלל קוצו של יוד" מאתר את רישומה של הפואמה היל"גית אצל גדולי היוצרים שלנו: למִן מנדלי מוכר ספרים, ח"נ ביאליק, ש"י עגנון, יעקב שטיינברג ונתן אלתרמן, ועד הסרט "הערת שוליים" של איש-הקולנוע יוסי סידר.

שם הספר
מבעד לפשטות
באין עלילה - סיפורי ביאליק במעגלותיהם
להתחיל מאלף שירת יונתן מרטוש
מסות על תום האלף - עיונים ברומן של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף"
על עת ועל אתר