"אני מרגיש עמוק בלבי שבחיים האלה לא נהיה יותר מאושרים", התייפח גאבור (גאביקה) אֵרדֵש במיטתו. אמו ארז'בט (ארז'יקֶה), סבא אלק נובל וסבתא ליצה ניצבו ליד מיטתו ולא עלה בידם לנחמו. המיטה עמדה בחנות סגורה שזה שישה חודשים הייתה למקום המסתור של סבתא, סבא, ארז'בט וגאביקה מאימת הנאצים ועוזריהם ההונגרים. ארבעה קירות צפופים ואף לא חלון אחד, רק כניסה סודית שדרכה הביאו להם מציליהם מזון ושתייה. גאבור בן השלוש-עשרה, ילד יפה תואר, גבוה לגילו, הרגיש שהוא נחנק, שהקירות סוגרים עליו, שהוא חייב לצאת לרחוב, לנשום אוויר צח. למחרת, 31 בדצמבר 1944, ימים מעטים לפני שחרור בודפשט, לא עמד עוד בסבלו ונמלט החוצה, הישר לזרועותיהם של בריוני צלב החץ, ששוטטו ברחובות בודפשט וחיפשו יהודים.
אמו ההמומה, ארז'בט, שניסתה לעצור בעדו, נתפסה אף היא. לנער ולאמו לא היה כל סיכוי לשרוד מחוץ למחבוא. הם נשלחו למִפקדת צלב החץ בפֶרֶנץ קורוט, ומשם אל מותם בירי על גדות הדנובה.

במותו הניח אחריו גאבור יותר מ-30 שירים שכתב בשפת אמו. הוא היה בן יחיד. בגיל שש איבד את אביו האהוב והנערץ-עו"ד ידוע ואמיד בבודפשט. לאחר מותו של האב (מזן אלים של סרטן הדם) הפך לילד מופנם והחל לכתוב שירים. כמה מהם הקדיש לאב, שהשפעת מותו הפתאומי על נפשו הרכה, עולה מבין שורות השירים. הוא הרבה לעסוק בשיריו במשמעות החיים והמוות, בחיי נצח ובגלגול נשמות. בשיריו ניכרת גם התעניינות בנושאים חברתיים. על אף גילו הצעיר, נתן דעתו בשיריו גם להיבט הצורני. את השירים הקדיש לאמו האהובה.
הסב והסבתא שניצלו, פרסמו את שיריו של נכדם האהוב, לאחר המלחמה והקדישו את הספר לבית היתומים היהודי בבודפשט. בשנת 1957 עלו הסב בן ה-92 והסבתא בת ה-84 לארץ עם משפחתם. לנגד עיניהם עמדה המטרה: לפרסם את שיריו של נכדם בעברית. אך כעבור שנתיים הלכו לעולמם מבלי שהתגשמה משאלתם.



ניפרד כך...

עוד רגע ודף ספרי פה נסגר,
וספר חיים אחרים ייפתח,
שלהבות אחרות בו יוצתו,
ותשוקות אחרות תלהטנה.
אפרד כך...

מקנא אני בבא אחרי,
בו רגשות אחרים פועמים,
מישהו אחר הוא הגיבור הראשי,
ומיתרים אחרים רוטטים.
אפרד כך...

אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין,
זורחת כקשת בוהקת באור.
בכל זאת לא לנצח אעלם מן העין,
אם אמות גם אני ולא אחזור.
הן אם ידפדפו הבאים אחרי בין דפי,
מן השורות תפזז נשמתי.
חי אני בשירי,
ובזה העפר נשמתי לא תנוח לעד.
עת צעירים בדפי ספרי יביטו-
בכל זאת אינני נפרד...
7 בינואר 1944


לספר מצורף סיפור קורותיה של המשפחה מפיה של מריאן מילר (אמו של אדיר מילר), בת-דודתו של גאבור ארדש וכן הקדמה על יהודי הונגריה מאת רוברט רוזט, מנהל ספרית יד ושם, המתמחה בשואת יהדות הונגריה.
הספר רואה אור במהדורה דו-לשונית: עברית-הונגרית, מלווה בתצלומים משפחתיים.